יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

תערוכות ומיצגים - כוחה של פעולה פרטית (מאת: גיא בלטר)

Actions: What You Can Do With The City הוא שמה של התערוכה החדשה המוצגת בימים אלה במרכז הקנדי לארכיטקטורה במונטריאול. התערוכה מתעדת 97 'פעולות' בעיר המאתגרות אנשים לחשוב בצורה שונה על הדרך בה הם הולכים, משחקים, ממחזרים ומגננים בעיר.


מגוון הפעולות המוצגות בתערוכה נע בין ספורט אורבאני ברחוב לבין מיצבים ארכיטקטוניים-אמנותיים. הרעיון שעומד בבסיס הפעולות האלה הוא להדגים את כוחה של פעולה פרטית להניע שינוי חיובי ולעודד אחרים להשתתף.

תמונות מהתערוכה:

הרעיון נשמע מוכר? לי בכל אופן זה מזכיר מאוד את הרעיון המרכזי של הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני שהתקיימה בבת ים השנה. שם פוזרו ברחבי העיר עשרות מיצבים ומיצגים, שהוכיחו כי המרחב העירוני יכול להציע אפשרויות יצירתיות ומעניינות להעשרת החיים בעיר.

כדי להשלים את 97 הפעולות למספר עגול, אני מצרף עוד 3 דוגמאות מקומיות לפעולות עירוניות במרחב הציבורי.

הדוגמא הראשונה היא של התארגנות קטנה בת"א: Savta Connection (התמונות לקוחות מהאתר של הקבוצה), שבצניעות צבעונית רוצים להוסיף יופי ורכות לעיר על ידי סריגה אורבאנית לקראת החורף הממשמש ובא (Urban Knitting).

הציפוף העירוני הזה, בגינה הקטנה שבכניסה לבניין ברחוב עזה 43 בירושלים, התחיל בקיץ האחרון. כל כמה ימים, בדרכי חזרה הביתה, הייתי מגלה שמשה מהמסגרייה השכיל לצופף אפילו עוד קצת את השכונה הדמיונית שהוא בונה.

הדוגמא האחרונה היא חלק מפעולה שאני עשיתי לפני כחודשיים במדרחוב בצלאל בירושלים, בניסיון לבחון את המושג 'אינטימיות ציבורית'.

אז אם אתם במקרה במונטריאול בחודשים הקרובים, יש לכם הזדמנות לבקר בתערוכה:

The Canadian Centre for Architecture (CCA), Montréal, Canada


November 26, 2008 – April 19, 2009

צילומים:

  • מהתערוכה – לקחתי מאתר האינטרנט Designboom.com
  • Urban knitting – לקחתי מהאתר של savta connection
  • כל השאר אני צילמתי...

יום ראשון, 28 בדצמבר 2008

ערים תחת אש

אורבניקה מחזקת את תושבי הדרום - ישראלים כפלשתינאים. תקופה זו היא קשה מאוד עבור כולם, ואנו מקווים שהיא תחלוף מהר ואלימות תוחלף על ידי רגיעה ושלום.


בימים כאלו - בהן ערים משני הצדדים נמצאות תחת אש, קשה "לפנטז" על שלום באזורנו, ועוד יותר קשה לחשוב על דברים כמו : איך בדור שלנו דברים ישתנו ? איך עזה והגדה המערבית יתחברו ? איפה יקרה שנוכל לעבור פה בתחנת רכבת משותפת בארץ ישראל – ונעבור בתחנה בין המון פלשתינים ונחייך להם ונגיד "סלאם" ? ומי בכלל יעלה על דעתו שאפשר לעשות רכבת מעזה לחברון, שיש לה תחנה בקרית גת ?
אבל עדיין חשוב להישאר אופטימיים, ולקוות לימים טובים שבהם דרום הארץ יהיה אזור משגשג ובטוח - גם לנו וגם לשכנינו.
במוסדות האקדמיים, בלימודי תכנון מפנטזים יותר בקלות. באחד מאולפני התכנון קיבלנו מטלה - לפנטז את "מרחב הביניים הדרומי" בעוד 50 שנה. אולי רק שם יכול לקרות מצב כזה שבו יעבדו ערבי ישראלי – עורך דין במקצועו, ושלושה סטודנטים ישראלים צעירים, ויתכננו את כל המרחב שבין אשקלון לבאר שבע מחדש. הימים היו ימים של "רגיעה", אבל אתם יודעים איך זה בישראל – אנחנו ממש "רגועים" ברגיעה. והצוות של הרביעייה – על המדגם הקטנטנצ'יק שלו – רצה להמחיש ששלום – לא מחכים לו, בונים אותו. מציאות טובה יותר עבור 2 האוכלוסיות היא לא רק תוצר של מגעים מדיניים, פוליטיים ובטחוניים, היא גם תוצר של תכנון , שהרי תכנון הוא לבני אדם.


תכנית "גבולות אחרים" מבוססת על ההכרה בכך שכדי לשפר את המצב של בני דודנו יש לעזור להם. "פרויקט לאומי" כזה הוא השקעה לטווח ארוך. התכנית שמה לה למטרה לתכנן מציאות פיזית בשטח שמסייעת לשתי האוכלוסיות להיות במגע ולפתח יחסים של אמון, יחסים של אחריות משותפת לכלכלה ולסביבה. היעדים של התכנית :
1. חיבור של עזה וחברון במנהרה תת קרקעית אשר משפרת פלאים את הנגישות, והופכת את שני החלקים למקשה אחת. הרציפות הטריטוריאלית של ישראל לא נפגמת (ויש לכך גם חשיבות אקולוגית).
2. הקמת שדה תעופה משותף על אי מלאכותי. נכון, לא סביבתי, אבל עוד יותר לא סביבתי אם ישראל אכן תקים עוד שדה תעופה בינלאומי (כי זה התכנון) , ובמקביל עם ברצועת עזה יפותח שדה תעופה גדול, ושניהם יהיו במרחק של דקות ויהוו מטרד נוסף לאוכלוסייה שיושבת בתוך הארץ. במקום זאת – שדה תעופה משותף, בדיוק בקו של הגבול בין עזה לישראל, ואשר ממנו יוצא גשר המפצל ביבשה לעזה ולחברון, ולישראל. פרויקט כזה של שדה תעופה משותף קיים כבר בעולם והוא יביא למגע בין האוכלוסיות, לתעסוקה.
3. פיתוח תיירותי של האזור, ופיתוח תיירותי של "הריביירה הפלישתית" בכל קו החוף שבין אשקלון לעזה (עם הגשר של שדה התעופה באמצע כגבול מנהלי ). נראה עכשיו את הריביירה הצרפתית מתחרה בנו.
4. פיתוח קומפקטי של ערי הדרום הקטנות והשגת התמחות לכל עיר : שדרות כעיר שירותים ומחקר, קרית גת – כצומת רכבות הן לאומי (רכבת צפון דרום) והם בינלאומי (חברון-עזה), אשקלון – כעיר תיירות ים-תיכונית. כל זאת מבלי לפגוע בכוונות הפיתוח של באר שבע כמרכז מטרופולין עם התמחות בהשכלה.
5. פרויקטים סביבתיים משותפים – ישראלים ופלשתינאים – למען הגנה על הטבע ועל משאבי המים המצומצמים שלנו.
אפשר כמובן לטעון שהתכנית הזויה, בלתי אפשרית ממש. אבל אפשר גם "לנוח" על המפה שבתמונה ולהגיד – אינשאללה. בואו נתחיל לתכנן את הרכבת לשלום.

אורבניקה מזמינה אתכם לפרסם בבלוג "פנטזיות" אחרות נוספות לשלום בישראל.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

פרויקט עץ נולד יוצא לדרך

פרויקט "עץ נולד", עליו כתבנו בעבר, יוצא לדרך בשעה טובה.
להזכירכם, בבסיס רעיון הפרויקט הינו ייעור עירוני למען שיפור המרחב הציבורי בעיר. החזון הארצי הוא של ערים מוצלות וידידותיות להולכי הרגל, אוויר נקי והנחלת אהבת העצים לציבור הרחב.

מצורפת רשימה ראשונית של מקומות ומועדי החלוקה:
  • בית הספר רוקח ביד אליהו - סוף ינואר
  • בית הספר גבריאלי, אשכול גנים ברח' העבודה, דיזנגוף סנטר או שדרות רוטשילד - בסמוך לט"ו בשבט
  • בית הספר היובל ליד העירייה - עשרים בפברואר
  • אזור שכונת שפירא, שני בתי ספר ביפו - יימסר בהמשך
בתי ספר נוספים שרוצים לקחת חלק, מוזמנים ליצור קשר עם יעקב גילת יוזם הפרויקט.
עץ נולד
View SlideShare presentation or Upload your own. (tags: ייעור עירוני)
ונסיים בציטוט: "הדואג לשנה - זורע חיטה, הדואג לשנים - נוטע עצים, הדואג לדורות - מחנך בני אדם" (יאנוש קורצ'ק)

יום שלישי, 23 בדצמבר 2008

קול קורא להשתתפות בתערוכה בנושא כיכר המדינה

"אורבניקה - התעוררות עירונית" גאה להכריז
במסגרת פרויקט "פנטזיה אורבנית" על

תערוכה פתוחה בנושא כיכר המדינה

ברצוננו להזמין אותך!!
תושב, אמן, צייר, אדריכל, איש תקשורת, מעצב, צלם, מתכנן, אדם שאכפת לו...

להציע הצעות, עבודות ופירסומים בנושא כיכר המדינה להצגה בתערוכה!

אנחנו מחכים לכם בכליון עיניים - צרו קשר!

אנא עזרו לנו להפיץ קול קורא זה


יום שני, 22 בדצמבר 2008

מדינת תל אביב

במאי 2008 יצאה המהדורה השנייה של ספרם של ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב : "מדינת תל אביב-איום על ישראל". ספר(ון) זה מציג את הבעיה של ההתכנסות של תושבי ישראל (היהודים) אל תוך המרחב המטרופוליני של תל אביב, ואת הסכנות הכרוכות בכך. אפשר להתווכח המון עם הפרשנות של הכותבים, ועם עמדתם המאוד שלילית כלפי אנשי התקשורת, הפוליטיקה והתכנון, אבל בסופו של יום – עם העובדות והממצאים המרתקים שהספר מציג קשה וצריך להתווכח.

הסיכום שאני מציג כאן הוא ארוך יחסית, ומציג עמדה (של הכותבים) די ימנית, אבל אני חושב שכדאי מאוד להישאר עד הסוף ולהיחשף אליו, עבור מי שלא קרא על "מדינת תל אביב", משתי סיבות : א. הנושא של ההתכנסות שלנו – הישראלים – למרכז הארץ הוא בעל השלכות חברתיות, סביבתיות, פוליטיות וכלכליות. חשוב "שנדע מה אנחנו עושים". ב. חשוב בעיקר שמי שהשקפתו שמאלית – ידע להתמודד עם הטענות הקשות שמציג הספר, ובעיקר מול הטענה של ההשלכות הביטחוניות. העמדות של כותבי הספר הן מאתגרות מחשבתית גם למי שעמדותיו שונות לגמרי. ועוד סיבה - למי שבכלל לא בענייני פוליטיקה - הנושא הזה הוא מרתק מבחינה תכנונית, ומלמד כמה הפוליטיקה והתכנון בארץ קשורים זה בזה בעבותות, והאם אנחנו בתקופה של "תכנון לימי שלום" או "תכנון לימי מלחמה".

ואם כך...
התהליך של המאה ה 20 מאופיין, כידוע, בהתכנסות של תושבי כדור הארץ לערים הגדולות על חשבון נטישה של השוליים. מדובר בהתרכזות של עוצמות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. התופעה הזו של התכנסות משקפת את יחסי ה"מרכז שוליים" : המרכז הוא מפותח ושולט על המרחב הלאומי כולו, ובו מתמקדים הכוח הפוליטי והשליטה על המשאבים. מתרחשת בו הפעילות הכלכלית, אוכלוסייה איכותית ברובה, ומתקבלות בו החלטות עבור כלל המשק. המרכז הוא אבן שואבת לאוכלוסייה מכל רחבי המדינה, ומטבע הדברים ההגירה מגדילה את מספר התושבים ומגבירה את הפעילות הכלכלית. מה שמיוחד במקרה התל אביבי – טוענים הכותבים – הוא שכמעט בשום מדינה אחרת התהליך הזה אינו מאופיין בערעור על הריבונות של המדינה על שאר חלקי הארץ.
כך, לפי ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מתרחשים יחסי ה"מרכז שוליים" במדינת ישראל:

- עוצמה חברתית : חלוקת המשאבים אינה שוויונית. המרכז צפוף, מתרחשת בו פעילות אינטנסיבית, ומכיוון שהאזור עתיר בעיות, הטיפול בהן רצוף ומתמשך, ובעיות אקוטיות נפתרות בו במהירות יחסית – כדי למנוע עיכובים הגורמים להפסדי ענק לכלל המשק. בשוליים, לעומת זאת, אין "בעיות בוערות". הטיפול בהן איטי ובלתי מספק, משום שרוב המקורות המוגבלים ממילא מופנים למרכז. הבעיות המצטברות בשוליים עלולות בסופו של דבר לגרום למשק לא פחות הפסדים מאשר בעיות בוערות במרכז הארץ, שלא לדבר על האיומים הקיימים בגלל הזנחת השוליים
- עוצמה סוציו-אקונומית : כל הנתונים של מחקרים מצביעים במפורש על יתרונות המגורים במרכז הארץ : משכורת ממוצעת (פער של 1000 שקלים), חינוך, מספר האקדמאים, רמת חיים, הזדמנויות לעתיד, אשכול חברתי (5 לעומת 7), אחוז הזכאים לבגרויות, שיעור תעסוקה נמוך.
- עוצמה כלכלית ופוליטית : כל האליטה של ישראל נמצאת בתל אביב : האליטה הפוליטית, הביורוקרטית, הצרכנית והתקשורת. רוב החברות של המשק הבינלאומי נמצאות בתל אביב. כל הנהלות מוסדות הבנקים בתל אביב. 95% מההי-טק, 86% מהתקשורת ועוד.
- עוצמה תרבותית : המעמד היצירתי נמצא ברובו בתל אביב : 60% מאנשי האקדמיה, 90% מאמני הבמה, 54% ממשרדי האדריכלים. תל אביב מרכזת 75% מכלל הצופים בהופעות. תושבי תל אביב רבתי מהמעמד הבינוני והגבוה נהנים מתרבות קוסמופוליטית מרתקת ועשירה, ובאווירה זו של עושר כלכלי ונהנתנות נוצרת תחושה של "הכל בסדר" – וגם אטימות לענייני השוליים ולתהליכים המובילים לפורענות.
- עוצמה תקשורתית : רוב התקשורת הישראלית ממוקמת במרכז תל אביב, או לפחות הדוברים העיקריים בה : הטלביזיה, הרדיו, העיתונות, דוברי המשרדים, אקדמיה ומומחי תקשורת. ושימו לב לזה : "אנשים אלו חיים בכרך היהודי ומנהלים חיים עירוניים קוסמופוליטיים עשירים כאשר הכרך היהודי הגדול נוטע בהם ביטחון רב. רובם מעולם לא ביקרו בין כפר סבא לקלקיליה, ואם ביקרו ספק אם הבינו את הנעשה סביבם משום שתשומת לבם הייתה נתונה ליקב סמוך, לבקתת גבינות או למסעדה בסגנון פרובאנס. ממרחב אורבני זה הם בונים את תפיסת עולמם המוסרית, שוחרת השלום, האינטלקטואלית – תפיסה שאין לה כל קשה עם המציאות הישראלית. צבא עיתונאים זה – חלקם מקצועיים ומוכשרים וחלקם בורים – הם המגדירים את סדר היום הלאומי. זו עיתונות העוסקת במדרכות של תל אביב ובחתוליה, הנכנסת לפרטי פרטים של שיפוץ היכל התרבות, של התזמורת הפילהרמונית, ומתעלמת לחלוטין מן הנעשה בטבריה, עפולה, עכו, נתיבות ויתר ערי השוליים. עיתונאי תל אביב מסרבים להגיע לירושלים או באר שבע או בחיפה. החגיגה השנתית שלהם באה לידי ביטוי בכנס הרצלייה. כשאין דיווח על הפריפריה היא איננה קיימת, וכשהכל סובב סביב תל אביב – מתעצבת בדיעבד תפיסת עולם מעוותת של ישראל ושל האיומים על קיומה. ובעוד ישראל מתכווצת סביב גוש דן, התקשורת עוסקת ברכילות, בחידונים ובמצעדי רקדנים. אם העם היהודי יקים בעתיד ועדת חקירה לבירור סיבות קריסתה של ישראל – תשב התקשורת במקום כבוד על ספסל הנאשמים".
- עוצמה צבאית : מטרופולין תל אביב הוא מוקד הכוח הצבאי של ישראל. ישובים בו המטכ"ל ומשרד הביטחון, המודיעין, המכללות הצבאיות, התקשורת הצבאית. כבר 50 שנה מדברים על העברת הבהדים דרומה, ו 30 שנה על העתקת המכללה לביטחון לירושלים. בינתיים נמצאים רוב המתקנים הצבאיים בגוש דן. מבחינה ביטחונית אסטרטגית זו טעות וזה מסוכן ולא הכרחי. מרכזיותה של תל אביב בישראל היא כה מכרעת – עד שעל ידי פגיעה בה ניתן לנטרל כמעט את כל הכוחות הפועלים במדינה.
המפה של ישראל, והמגמות הקיימות בהווה ובעתיד הקרוב, אכן מצביעות על התחזקות הולכת וגדלה של תל אביב, לעומת היחלשות של כל שאר הערים הגדולות. בין ירושלים לתל אביב יש תחרות רבה על אוכלוסייה, על משאבים ועל עצם מעמדן. חיפה מתקשה לשמור על זהות עצמית ומאבדת את חשיבותה. באר שבע חלשה מכדי לעצב עצמאות כלשהי. מטרופולין תל אביב הפך להיות "אי של מערביות" בלב המזרח התיכון העוין ומקרה ייחודי בעולם. ההצלחה של ישראל לשמור על אופייה המערבי אינה מובנת מאליה – שכן מדובר באוכלוסייה מגוונת בהרכבה הכלכלי, האתני, הלאומי והתרבותי.
המספרים מדברים בעד עצמם : אוכלוסייה הליבה של ישראל גודלת בהדרגה, אוכלוסיית השוליים קטנה. 74.2% מהתושבים גרים על קו המים של ישראל, ורק 25.8% בשאר חלקי הארץ. זהו גם הרס סביבתי. בחיפה שיעור היהודים הולך ופוחת באופן משמעותי. באזור באר שבע מתקרבים היהודים לתיקו עם הבדווים, כך גם בירושלים. בגליל שיעור היהודים הוא 22-24% בלבד. לעומת זאת - 92% מאוכלוסיית מחוז המרכז הם יהודים. 8% מיעוט ערבי. בעקבות נטישת יהודים את השוליים ועקב ריבוי טבעי גבוה בקרב הערבים גדל שיעור האוכלוסייה הלא יהודית שם, ובכך הופכת ההתכנסות לתל אביב רבתי לאסון לאומי, שכן השוליים נשמטים מן הריבונות היהודית בתחום הדמוגרפי ובשורה של תהליכים נלווים לכך ו... "...כך מקבלת ההתכנסות לתל אביב רבתי של יהודי ישראל מול העם הפלסטיני כולו – משמעות הרת אסון : אם במדינת תל אביב מתגוררים כ 3-3.5 מיליון יהודים, ויתרתם פזורים ברחבי ארץ ישראל באיים קטנים חסרי משמעות גיאופוליטיים והם צפויים להתכנס ולהגר למדינת תל אביב – אזי כ 9 מיליון פלסטינים סוגרים עליהם במרחקים של מטרים ספורים בלבד... "



סופר וביסטרוב מאשימים את התקשורת בבורות, את הפוליטיקאים באדישות ובעיקר את המתכננים – בבגידה בציונות. לטענתם חלקה של המערכת המתכננת בהתכנסות לתל אביב רבתי הוא גדול: מנהל התכנון של משרד הפנים מסתפק בשני העשורים האחרונים בניסיון לשמירה על המצב הקיים, ונכנע שוב ושוב לכוחות הנדל"ן קצרי הראות. בשנות התשעים הייתה לישראל הזדמנות פז לפזר ברחבי הארץ את 800 אלף היהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר, אך במקום זאת הוכנה תכנית המתאר הארצית – תמ"א 31, ואחריה עוד אחת – תמ"א 35 – המתמקדות שתיהן בעיקר בתל אביב רבתי. תכניות אלו בגדו בציונות כדי לזכות בהצלחה מיידית של קליטת עולים במקומות הביקוש הגדולים. תכניות אלו הן שהביאו לתמונה של ישראל 2008. אחת ההצדקות המדהימות לתכניות אלו הוא ש"ישראל הולכת לקראת סביבה של שלום" עם כל השכנים , ואין מה לדאוג לשוליים – שהרי לצרפת דמינו, כשוויץ היינו...". המתכננים דיברו בשתי קולות – האחת – השמיעו דברים לקהל על פיזור אוכלוסייה ועל דאגה לשוליים, והשנייה – מאחרי הקלעים – אכלוס אזורים המתפנים מתשתיות לאומיות בצריפין, ברמת השרון, בצומת פי גלילות ובתל השומר. דוגמא למדיניות אובדנית זו היא הקמת מודיעין – אשר יצרה תנאים ליהודים לברוח מירושלים ולהתקרב לתל אביב.

במשך השנים רווחת התפיסה כי העיר גולשת בהדרגה אל השוליים, והצפי הוא שהאוכלוסייה מן המרכז תגלוש לטבעות הקרובות לליבה – וכך גם מרכזי המסחר, העסקים והתעשייה, ומשם תימשך הגלישה אל השוליים הרחוקים יותר. במושגים ישראליים תל אביב אכן גלשה – לגוש דן. הגלישה של העוצמות הלאומיות היא לגוש דן ולא לשאר הארץ. גלישת המרכז לשוליים מתקדמת בעצלתיים בעוד ההתעצמות וההתבדלות של הערבים בשוליים מתבצעת במהירות עד כדי היווצרות עובדות בלתי הפיכות שגלום בהן אסון לישראל היהודית .עד שהגלישה תתקיים כבר לא יהיה לה לאן להגיע כי לא יוותרו של יהודים וגם לא יהיה היכן להקים, לבנות , לסלול, לתעש ולגור.

ואיך ניתן להתגבר על הסכנה הצפויה לדעת כותבי הספר ?

1. להציל את ירושלים.
2. לרכז מאמץ לאומי אדיר בצפון הנגב סביב באר שבע.
3. להפסיק להשקיע השקעות לאומיות במרחב תל אביב. שכל ההון הלאומי יופנה לשוליים הלאומיים , ובין היתר יש לקרב את כל הפריפריה לליבה התל אביבית ולהיפך. כל מוסד הנתמך על ידי הממשלה – בתחומי הבריאות, רווחה, חינוך ותרבות – יתבקשו להעביר בסיסים לשוליים (ובעיקר לירושלים).
4. את כל הפעילויות הממשלתיות, ובעיקר הביטחוניות, יש להפנות לירושלים – חצר המכללות בהרצלייה, גלי צה"ל, דובר צה"ל, מסיבות עיתונאים.
5. יש לעצור את התנפלות הנדל"ן התל אביבי על מרחבים שמפנה צה":ל – לטובת ריאות ירוקות במקום לטובת הגדלת האוכלוסייה.
6. כדי להצליח במשימה יש להכתיב לנערי האוצר, כולם תל אביביים, את המדיניות הלאומית כדי שיפעלו לפיה, ולא להסכים לכך שהם יכתיבו לראש הממשלה מה עליו לעשות.
7. תחבורה המקרבת את הפריפריה למרכז.
8. פיזור מוסדות ציבור
9. סיוע לאוניברסיטאות בבאר שבע, כרמיאל, צפת וקרית שמונה.
10. הגדלת ההון האנושי בפריפריה.
11. שיפור שירותי הבריאות בשוליים
12. אילוץ התקשורת להגיע לשוליים : "על כל נושאי המשרות ייאסר להופיע בתל אביב רבתי , אלא רק בירושלים בכל הצהרה מדינית או ציבורית. החלטה כזו תאלץ את התקשורת התל אביבית לצאת מן החממה שלה, לעלות לירושלים ולהתפזר בשוליים. בבואם לשם הם ייתקלו בנופים, באנשים, בבעיות ובגבולות שעד כה הם לא ידעו על קיומם. כאשר ידווח רבות על ההפקרות בשוליים, על הגבולות הפרוצים שם, על נטישת השוליים – אז יתעוררו גם בתי המשפט ובהם בית המשפט העליון, ויבינו שיש נתק בין ה"משחקים": הלא רלבנטיים דמויי הולנד בלגיה בבתי המשפט הירושלמים והתל אביביים, לבין המציאות המזרח תיכונית....פעולות כאלו, ובצידן עידוד ממשלתי מסיבי של מפעלי תעשייה לעבור מתל אביב רבתי לשוליים רחוקים יותר – יביאו לשם בעקבותיהם מקצת רואי החשבון, עורכי הדין, מסעדות היוקרה ושאר מרכיבי הכוח של תל-אביב.
13. קירוב האוכלוסייה הערבית - שיפור איכות החיים שלהם והשקעה בתשתיות החינוכיות, הפיזיות והבריאותיות של האוכלוסייה. להטיל עליהן את אותן החובות של יהודים – שירות המדינה.

*** *** ***

שוב, אפשר להתווכח המון עם העמדה הימנית של הכותבים (על אף שהפתרון האחרון שהציעו אינו כה קיצוני...). אפשר גם לטעון שהבעיה היא בעיה רק מנקודת מבט ימנית קיצונית, ואולי ה"תל אביביים הנהנתנים" חושבים דווקא שהריבונות של המדינה לא תתערער אם יגורו בשוליים שלה קבוצות אוכלוסייה שונות כל עוד אינן מופלות. אבל אפשר גם לעיין בפתרונות שהספר מציע ולמצוא שחלקם נכונים וישימים, גם בלי קשר לביטחון אלא לתחומי החברה. וודאי יש שיגידו שנמאס כבר לשמוע שאנחנו חיים כאן בבועה, ואם כל המדינה הייתה מתנהלת דרך המשקפיים של תל אביב מזמן לא היינו פה בצרות כאלו. אבל הבעיה קיימת – והנושאים שהכותבים מעלים אכן במגמת החרפה. ואפילו אם היינו "בבועה" ואפילו היינו מנותקים מהמציאות הישראלית והיה איכפת לנו "רק מהמדרכות והחתולים ברחובות" ובכלל לא מפוליטיקה – גם אז לא היינו יכולים להישאר אדישים להשלכות הסביבתיות והחברתיות של העומס שעתיד להיווצר על תל אביב. מבחינה זו דווקא הטענה של הכותבים מפריכה את עצמה כי על אחת כמה וכמה חשוב כן להשקיע בתשתיות התחבורתיות במטרופולין תל אביב ולא להזניחן, שהרי הן לב ליבה של אוכלוסיית מדינת שלמה, ובתחבורה יעילה ניתן היה לקרב את הפריפריה למרכז. קשה לי להתווכח עם טיעונים פוליטיים גרידא, אך נושא שהוא תכנוני-פוליטי-סביבתי – כמו נושא הנגשת הפריפריה – דווקא הכי מצדיק מהפך תחבורתי בארץ שמשפר בו זמנית גם את הנגישות אל המטרופולין וגם בתוכו. שהרי גם אם ניישם את הפתרונות המוצעים בספר – ונהגר בהמונינו לשוליים – עדיין תהיה פה במרכז הארץ אוכלוסייה גדולה משמעותית, ומטרופולין של כל הארץ. המטרה לא צריכה להיות להחליש את מטרופולין תל אביב – אלא לחזק גם את שאר חלקי הארץ!

ואם מחפשים באמת פתרונות תכנוניים ריאלים, ולא: "יאללה, בואו ננטוש את תל אביב ונפתח הכל חוץ ממנה" אז וודאי אפשר לחזק את הפריפריה במקביל – כמו רכבת לגליל, לטבריה ולדרום הנגב (מבחינת התחבורה), כמו הכנת תכניות יצירתיות ומרעננות עבור יישובים קטנים בפריפריה (ולא הקמת ישובים שיפגעו במעט הסביבה שנותרה לנו), ואף אולי יגידו כאן אנשים מהקצה השני של ארנון סופר : כמו נטישת התנחלויות והחזרת מזרח ירושלים כדי לפנות משאבים שלנו לחיזוק הפריפריה. שוב – הכל בעיני המתבונן. בכל אופן הדור הבא (ובוודאי הדורות הבאים) הולכים להתמודד עם מציאות שונה מהדור שלנו. במציאות הזו הם יהיו אלו שנבלעים בתוך מרחב תרבותי שונה ולא בולעים בתרבותם מרחבים סמוכים.

לאור התחזיות הקודרות של ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב - מעניין אם הנכדים שלנו יגידו עלינו שבאמת ישנו בשמירה על ארצנו (והתעסקנו במדרכות ובשיפוץ הקאמרי של תל אביב) ובגללנו הם מצטופפים לתושבי "מדינת תל אביב" , או שהם ייהנו מתקופה של שלום ויחשבו שהיה פה "תכנון לימי שלום" שהציל להם אם משאבי הארץ.


ולסיום, רק הערה לגבי הטענה (שאפילו שהיא פחות משמעותית מהאחרות בספר...) שבגלל שיש לנו בעיות ביטחוניות כולנו צריכים להתעסק רק בהן: אני לא חושב שבמקום לחשוב איך הרחובות שלנו צריכים להיות נעימים יותר – כולנו צריכים לצאת לרחובות ולהתעסק בתסכול תמידי על מצבנו הביטחוני. יש פה עדיין חברה שמכילה אנשים עם שאיפות הגשמה שונות מהתעסקויות עם פוליטיקה. יש פה צרכים אחרים חוץ מהצרכים הביטחוניים. או כפי שכבר אמרו חכמים – הבעיות הביטחוניות של ישראל לא צריכות לבוא במקום הבעיות האחרות. חוץ מחברה בטוחה אנחנו רוצים להיות גם חברה טובה ושטוב לה.

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

גימנסיה הרצליה - פרויקט קיימות

בעקבות הכרות מוקדמת עם מנהל גימנסיה הרצליה - בית הספר העברי הראשון, הוזמנה "אורבניקה - התעוררות עירונית" למפגש היגוי של הפיכת בית הספר, לבית ספר מקיים. בעקבות המפגש הקודם שנערך עם מנהל בית הספר, התבקשנו להציע הצעות לדיון בנושא פיתוח גג המבנה.
אגב, לגימנסיה היסטוריה עירונית מרתקת - ניתן לקרוא עליה מעט כאן.
בעקבות המפגש שנערך אצל הגר בתאריך 9.12 בכדי לדון בנושא, הוחלט כי נכין מצגת שתסביר את יתרונות טיפוח החזית החמישית, חשיבות הנגשת הגג, חשיבות יצירת תהליך השתתפותי ויצירת מוקדי משיכה. בין השאר, הוצגו פרויקטים רעיוניים בנושאי פנאי וקהילה, לימוד וחינוך, אקולוגיה עירונית וסביבה.
להלן המצגת שהצגנו:

לקראת השלב הבא, ננסה להציע אסטרטגיה ליצירת תהליך משתף. אתם מוזמנים ליצור קשר ולעזור.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008

האדם עושה את העיר או להפך? מאת: גיא רונן

השבוע הייתי צריך לרדת לבניין הטיל (בניין משרדי הממשלה של חיפה) מהכרמל ולא היה לי אוטו וגם לא כוח לחפש חנייה. אז חשבתי לרדת באוטובוס שלוקח בין 40 דקות לשעה.

ברגע האחרון נזכרתי שבחיפה יש גם מין סוג כזה של רכבת תחתית, אז החלטתי לנסות אותה. הלכתי 20 דקות ברגל וירדתי בפעם השנייה בחיים בכרמלית (בפעם הראשונה סבתה שלי לקחה אותי)
הכרמלית היא רכבת, שבעצם מובילה משום מקום לשום מקום, זה כמובן לא מדיוק, בסוף שנות החמישים, כאשר היא החלה לפעול היא קשרה חלקים חשובים בעיר. אולם ההתפתחות ההיסטורית של חיפה, גרמה לכך שכיום הכרמלית כבר לא רלוונטית. הכרמלית, מובילה ממרכז הכרמל, אחד ממרכזי העיר הרבים, לכיכר פריז, המע"ר. חיפה חשוב לציין היא עיר בעייתית מבחינת התחבורה הציבורית בה ומבחינת הטופוגרפיה והמורפולוגיה העירונית שלה.
נסעתי בכרמלית עם עוד ערבי ושתי זקנות רוסיות, מחזה עצוב בפני עצמו מפני שיש 4 קרונות וחזרתי איתה למעלה עם הרכב דמוגראפי דומה.
בערב סיפרתי לכמה מחברי שאינם מתכנני ערים/אדריכלים, על הנסיעה שלי והם צחקו עלי. לטענתם גם עם הכרמלית הייתה מגיעה לכל מרכזי חיפה הם לא היו נוסעים בה. לא בא ולא באוטובוס, כי זה פשוט לא לרמתם. תחבורה ציבורית מכל סוג שהוא שייכת ומתקשרת למעמדות יותר נמוכים/אנשים נחשבים פחות.
כאן באה לי ההבנה כי עיצוב ותכנון עיר, מייצרים תרבות ולתחבורה חשיבות עליונה בתכנון העיר, שכן היא יוצרת נגישות. החברה בעצם נראת ומתנהגת לפי מראה ומבנה העיר. בעיר חיפה אין תחבורה ציבורית נוחה אז גם נסיעה בה נתפסת כדבר לא מכובד. בחיפה היכולת להיות נייד כבר מעלה אותך בדרגה החברתית ואם אני מפתח את זה ולוקח את זה לכיוון טיפה שונה. אז גם עיר הבנויה בצורה צנועה תייצר תושבים יותר צנועים, לעומת עיר הבנויה בצורת מגדלי יוקרה מנותקים שמייצרת ומשדרת ניתוק דוגמת קהילות סגורות בתוך העיר.
חוץ ממימד הפסיכולוגי של העיר לדעתי יש לבדוק את המימד הסוציולוגי של העיר. תכנון נכון ושמירה על מרקמים נכונים זורמים ומתאימים לאותה העיר נותנת אפשרות ליצירת פלורליזם.
תחבורה ציבורית נוחה ומהירה יוצרת תחושת קומפקטיות גם בעיר זוחלת וללא מרכזים מוגדרים כמו בחיפה. מה גם שיש לה יתרונות עצומים, שכן היא חוסכת שעות כביש ועקב כך גורמת להפחתת הזיהום ולהגדלת שעות הפעילות הכלכלית. באותו הקשר, תכנון ועיצוב עירוני יוצרים ומעצבים חברה וזה אחד הדברים היותר חשובים.
חברה מנוכרת שנוצרת על ידי תכנון ועיצוב מנוכר, דוגמת הקהילות הסגורות וההסתמכות על רכב פרטי בתוך העיר (אני לא מדבר על יישובים כפריים זה סיפור אחר לגמרי) משפיעה בעיקר בפן הפסיכולגי על התושבים ומחלקת אותם באופן ישיר למעמדות בצורה בולטת יותר לנחשבים יותר ונחשבים פחות, מה שמפעיל בתורו את אפקט הפיגמליון הידוע ולא מאפשר מוביליות חברתית נוחה, החשובה מאד לחברה דמוקרטית.

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

כנס עשור למרכז השל - קיימות בישראל לאן ממשיכים? - בדיוק כך!

היום התקיים "כנס הקיימות בישראל" שהיווה ציון ל- 10 שנות פעילותו של מרכז השל. המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית הוא אחד הארגונים הפעילים לפיתוח של חזון סביבתי, חברתי, תרבותי ורוחני לעתידה של ישראל. בבסיס חזון זה, המושג "קיימות" או "פיתוח מקיים", שמשמעותו פיתוח המודע לעובדה כי האדם הוא חלק אחד מתוך מערכת מורכבת ביותר, מערכת החיים. פגיעה במערכת זו, המקשרת בין חי, צומח ודומם ומתארת את מערכת הגומלין בינהם, היא פגיעה שתתבטא גם בפגיעה באדם. החזון של מרכז השל הוא חזון החיים.

הכנס כלל פנאלים לדיון בנושאי חברה, סביבה ותרבות הקשורים במשבר הגלובלי שאנו חווים. משבר זה מוצא את ביטויו, לדעת רבים, גם במשבר הכלכלי שפוקד אותנו לאחרונה. בנוסף, מרכז הכנס עצמו סבב סביב קבוצות שיח שהתבקשו לנסות ולגבש כלים ואסטרטגיות ובעיקר לייצר חשיבה משותפת לגבי העתיד - כיצד ניתן להפוך את היוזמות והחלומות שלנו לכוח שיכול לחולל שינוי בחברה כולה.
במסגרת הכנס הושקה הרשת החברתית לקיימות - "שינוי ירוק" - רשת שתהווה נדבך חשוב ומקשר של התנועה הסביבתית (חברתית) ותקדם שיתופי פעולה ובסיס להעלאת והפצת רעיונות.
ברצוני להודות למרכז השל, על כנס מרתק ומעניין שהיווה בעצמו את אחד הכלים החשובים לדעתי לקידום הקיימות - השיח! מנסיוני הצנוע בפעילות סביבתית-חברתית, גיליתי שוב ושוב כי הדבר הקשה ביותר הוא להניע את עצמי (ואחרים) לפעולה. כשנפגשים אנשים שונים אשר לכולם רצון טוב לשתף פעולה למען מטרה משותפת - יוצאים מחוזקים ובעלי רעיונות לשיתוף פעולה ותמיכה אחת בפרויקט של השניה.

בקרו ב-שינוי ירוק

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

ישיבת המועצה הראשונה של תל אביב-יפו והתוצאות של הבחירות שלנו

ישיבת המועצה הראשונה אחרי הבחירות התקיימה אתמול, ביום שני ב 18:00 במרכז עינב בגן-העיר. בהזמנות זו, של הרכב מועצה חדש, חשבתי שאולי מעניין יהיה לראות את המיפוי של הבחירות שנעשו בתל אביב, ולהבין כיצד קרה מה שקרה, לפני שנגיע לישיבה שתשקף את מה שבחרנו בתל אביב. לא אלאה בנתונים ובמספרים, אלא רק אציג באופן כללי את המגמות :

בצפון מזרח העיר וצפון מערב העיר (שכונות עבר הירקון) : קיבל רון חולדאי רוב קולות מוחץ מול דב חנין. אחוז ההצבעה שם היה גבוה יחסית (ועדיין ברוב המקומות לא עבר את ה 50%). בצפון הישן של תל אביב, מה שאנחנו קוראים לו "מרכז" : דב חנין לא רק שהדביק את הפער עם רון חולדאי, אלא גם במקומות מסוימים קיבל יותר קולות ממנו. גם בלב העיר של תל אביב יש בהחלט רוב מוחץ של תומכים ב"עיר לכולנו". יש אולי רק 3-4 קלפיות שבהן עקף חולדאי את דב חנין, וגם אז – היתרון שלו היה זניח ביותר. בדרום מזרח העיר שוב חוזר חולדאי לככב – עם מספר קולות גבוה בהרבה משל חולדאי, ואילו בדרום מערב העיר (יפו, לוינסקי, שפירא, קרית שלום, תל כביר...) המגמות הן די מעורבות , ואפשר לומר שבעיקר בפלורנטין זכה דב חנין לפופולאריות גבוהה יותר משל חולדאי.
בעיניי המיפוי של התוצאות מעלה עובדה מעניינת מאוד : רשימת "עיר לכולנו" פופולרית מאוד במרכז העיר, ואילו רוו חולדאי – בצפון ובדרום. מרכז העיר (או הצפון הישן ולב העיר) הם גם המחוזות שבשנים קודמות אחוזי ההצבעה בהם היו נמוכים יחסית. ההצלחה המרשימה של עיר לכולנו היא גם גיוס של תושבים להרים את עצמם מהספה ולהצביע – וזו הצלחה בלתי רגילה. עכשיו מעניין יהיה לראות איך "עיר לכולנו" תעשה את השינוי ואיך תיראנה ישיבות המועצה.
אז לישיבת המועצה הראשונה של תל-אביב יפו הגענו ארבעה נציגים של "אורבניקה". אבל חוץ מהמחזה של גן העיר, שהוא מקום יפהפה וכל כך מבוזבז – לא ראיתי שם שוב דבר יפה. כבר בכניסה למרכז עינב נתקלנו בקשיים רבים להיכנס. לקח לנו 20 דקות לפלס את דרכנו בין עשרות האנשים שהתפרעו בחוץ ודרשו להיכנס. לבסוף נכנסנו...
הישיבה של המועצה לא הייתה ישיבה, כי אם הופעה, קרקס. אבל זה היה כך לא בגלל חברי המועצה הנכבדים אלא בגלל הקהל. כמעט ולא עבר משפט אחד שנאמר על ידי חבר מועצה – אשר לא זכה להתייחסות קולנית מהקהל. קשה היה למפות את הקהל – כיוון שהיו נציגים של כל הסיעות – אבל "באורח פלא" כל נאום שנשא חבר של "עיר לכולנו" זכה לתשואות רבות ומחיאות כפיים, וכמעט כל האחרים זכו לבוז.
כך התנהלה הישיבה בעצלתיים, עם קשיים רבים, ועם תחנונים רבים מצד יעל דיין לקהל שיפסיקו עם מחיאות הכפיים, קריאות הבוז וההתערבויות. דב חנין ישב לו מאחרי חברי המועצה של עיר לכולנו ושלח בהם פתקים. הפתקים כמובן נקראו והודגשו, וככל שהתרבו – כך התמעטה התועלת של הישיבה.
הישיבה הזו משקפת, לדעתי, את המתח הרב בין הרצון לשקיפות ודמוקרטיזציה – אשר אותם אין ספק ש"עיר לכולנו" מובילים – לבין כאוס וחוסר תועלת. גברת מיטל להבי , שעלתה לנאום אחרי בערך שעה וחצי של צעקות וחוסר תועלת – אפילו היא הפצירה (בחוכמה) בחברים החדשים של המועצה להבין שהישיבה איננה מופע בידור, ושהיא מתביישת לשבת במועצה כזו היום.
גם אני התביישתי בשביל המועצה. התביישתי בשביל יעל דיין שהתחננה ללא הרף לקיים ישיבה נורמלית. התביישתי בשביל תל אביב שכך מתנהלת ישיבה שאמורה להכריע את גורלה. אני מקווה מאוד שמהישיבה הזו נלמדו הלקחים, והאנשים מהקהל שבאים לשמוע ולהתעניין יבינו שיש הבדל גדול בין שקיפות ורצון לשמוע ולהיות – לבין להפריע לאנשים לנהל את העיר.
ואגב – אם אכן כפי שיעל דיין טענה , אין לקהל רשות להשתתף אקטיבית בדיונים – אז באמת אינני מבין מדוע הקהל צריך לשבת באולם ולא לצפות בישיבה דרך מסכי הטלוויזיה שגם ככה הוצבו בגן העיר מחוץ לאולם? הרי זו כוחה של הטכנולוגיה – למה לא לנצל זאת ? ואם בכל זאת זה חשוב מאוד שהקהל ישב ויצפה בישיבה כבהצגה – אז באמת באמת צריך שיפנים את כללי ההתנהגות, בדיוק כפי שהפנמנו את כללי ההתנהגות בהצגה או קולנוע.
חשוב לזכור : אנחנו אומנם בחרנו בשקיפות ובדמוקרטיזציה של העירייה, אך אין משמעות הדבר שצריך לוותר על תרבות דיון, על דרך ארץ, על סדר ומשמעת. כל אלו אינם באים בסתירה עם שקיפות ודמוקרטיזציה.

יום שני, 15 בדצמבר 2008

מערכת להנגשת עיוורים למוקדים העירוניים

מרכז השלטון המקומי מדווח על הנגשה של 3 רשויות מקומיות עבור עיוורים.

מתוך קריאה של קובץ התמלול של תכנית הרדיו בה רואיין מנכ"ל החברה המנגישה את המוקדים, עולה כי מדובר באספקת מערכת שתאפשר תעסוקה לכ- 100 עיוורים ברשויות המקומיות השונות.
עיריית ירושלים היא הרשות המונגשת הראשונה. רעננה וכן רשות נוספת מונגשות אף הן.

אורבניקה מבצעת מיפוי של המוקדים העירוניים לשירותכם ושימושכם. הרגישו חופשי לחלוק את המידע.

יום שישי, 12 בדצמבר 2008

התפתחות והשתקמות אורגנית וטבעית בשכונות ישנות

מצורפת מצגת שהוכנה במסגרת מחקר קטן שערכתי על שכונת קפלן בכפר-סבא, שהיתה חלק מפרויקט שיקום שכונות. אני מקווה שהסקירה תביא לכדי עניין ומחקר אמיתי ועמוק בנושא.

מדהים לראות איך, כאשר "עוזבים אותן לרגע" שכונות "משתקמות" ו"מתחדשות" באופן אורגני. לאור השיפור במצב הכלכלי, לאור מתן כלים להשתלבות והשכלה ולאור התחזקות הביקושים לאזור השרון, ניתן לראות שיפור באורח החיים ובאיכות החיים שבא לידי ביטוי בסטנדרט חיים גבוה יותר ובשיפור הדיור. חלק גדול מהמבנים שופצו על-ידי בעליהם וחלקם נקנו על-ידי משפרי דיור שרצו בית צמוד קרקע בפרוורים. בכל-אופן, גם אלו שמכרו את הדירות נהנו מעליית ערכן בשוק ומצאו בעצם דרך לשיפור רמת הדיור שלהם.
כיום נוטים לעיתים קרובות לראות הכרח בפרויקטים חיצוניים לשכונות ובעידוד פרויקטים נקודתיים כאמצעי לשיפור המרחב. בעיר, לעיתים קרובות, פרויקטים אלו אינם "מתקשרים" עם סביבתם ופוגעים באיכות החיים העירונית, ברקמה החיה. כחומר קריאה מומלץ בנושא זה אפשר לקרוא את ספרה של ג'יין ג'ייקובס (Jane Jacobs) "חייהן ומותן של ערים אמריקאיות גדולות".

יום שני, 8 בדצמבר 2008

מעשיות "אורבניקה - התעוררות עירונית" בשנה החולפת - אורבניקה חוגגת שנה

לפני מספר ימים התכנסו חברי "אורבניקה - התעוררות עירונית" לציין שנה להיווסדות התנועה. המעמד היה מרגש ואנו מעוניינים לחלוק את עשיית השנה החולפת עם קהל הקוראים. אז למי שלא יתמיד בקריאת הפוסט עד סופו, אתחיל עם הדבר החשוב ביותר - אמירת תודה ענקית לגרעין הפעילים המסור והמדהים, שבחר להצטרף לעשייה, להשקיע מזמנו ולקדם סוגיות שונות. בהזדמנות זו מועברת הערכתנו לכל מי שהתעניין, הגיב לפוסטים ויצר קשר בדרך זו או אחרת.
ועכשיו לסקירה רוחבית של העשייה בשנה החולפת:
בתחילת דרכנו מצאנו לנכון להכין מצגת שתעביר באופן ממצה ומעמיק את גישתנו למתרחש במרחב העירוני, בו אנו חיים ופועלים. המצגת מתמקדת על אלמנטים והיבטים שונים הקשורים לרחוב התל אביבי ושמחנו על ההזדמנות להציגה בסלון מזל. תודה לסלון על ההזמנה והאירוח.
קמפיינים ופרוקייטים:
כיכר המדינה - לאור הכוונה לבנות שלושה מגדלים בלב הכיכר, פצחה אורבניקה בקמפיין כנגד רוע הגזרה. הכנו פלריים, אותם חילקנו לתושבי אזור הכיכר וקראנו להם להראות נוכחות בישיבת המועצה בנושא, שנדחתה למועד לא ידוע. המשכנו ביצירת עצומה אינטרנטית ונמשיך במאמצים ליצור חזית מאבק כנגד הבנייה, כרסום בשטחים ירוקים ופתוחים, מדיניות הקמת מגדלים ללא התחשבות במרקם הבנוי והאנושי וקריאה לתכנון מושכל, מתחשב, שמשלב את הציבור בכל שלביו, ארוך טווח ומקיים.
פנטזיה אורבנית - אחד מעקרונות היסוד שלנו הוא פיתוח נושא שיתוף הציבור. מתוך עיקרון זה נולד הרעיון של פרויקט זה, על פיו נתמקד באזורים עירוניים שונים וננסה לדמיין אותם אחרת. לא מתוך גישה מתנשאת, אלא תוך עידוד הציבור לקחת חלק בתכנון המקום וקידום דיון ביקורתי, פתוח ודמוקרטי בנושא. הדחיפות למנוע את המגדלים בכיכר המדינה הניעה אותנו לבחור את הכיכר כמוקד התרחשות ראשון של הפרויקט. הצענו 3 אלטרנטיבות לבנייה בכיכר, שונות מהותית אחת מהאחרת, אך חולקות מכנה משותף: יש להשאיר את הכיכר ציבורית, בין אם השארתה כמרחב פתוח או בעלת פונקציות ציבוריות למיניהן. עשינו מידול ממוחשב של האלטרנטיבות. אנו בעיצומו של תהליך לגיוס משרדי אדריכלים, סטונדנטים לעיצוב וארכיטקטורה וכל מי שמעוניין לגלות יצירתיות ולתרום, להצטרף לפרויקט, שבסופו נקיים תערוכה, שתציג לראשונה את התהליך התכנוני של הכיכר ואת ההצעות השונות לפיתוחה.
סיירת 106 - מטרת הפרויקט היא לעודד את תושבי העיר לקחת חלק פעיל בשיפור המרחב. כל שצריך הוא לזהות מטרד ולדווח למוקד 106 ולראות כיצד הדבר מטופל. עד כה הוגשו במסגרת הפרויקט כ 30 תלונות וישנם 20 דיווחים לגבי אופן הטיפול.
גינת קהילה בנווה עופר - מטרת הפרויקט היא לפתח מרחבים פתוחים שאינם מנוצלים ומוזנחים. לאור החשיבות הרבה בפיתוח מרחבים כאלו בעיר צפופה וסואנת כמו תל אביב, ביקשנו, באמצעות הפרויקט, להתחיל מגמה כזו ברחבי העיר. איתרנו חלקה השייכת לבניין בשכונת נוה עופר. העבודות החלו, אך לצערנו נאלצנו להפסיק את הפרויקט במרחב הספציפי הזה עקב סיבות שונות. בכל אופן, במסגרת הפעילות, יצרנו קשר עם "עץ בעיר" לקבלת ייעוץ לגינה אקולוגית. באופן סימבולי, זמן קצר לאחר ביטול הפרויקט נפלה לידינו הזדמנות פז לנסות להקים גינת גג ובכך להמשיך את היוזמה, אך במיקום אחר.
גינת גג בגמנסיה הרצליה - המחסור בשטחים פתוחים לנפש בתל אביב יפו הינה בעייה מוכרת וכאובה שלא נראה לה פיתרון בטווח הנראה לעין. מזג האויר הנוח והקיצי בעיר מעודד יציאה מהבית, אך כיום אין מספיק אפשרויות לכך וקיימת מצוקה. גינות גג יכולות להוות פיתרון אידיאלי שכן הן מרחבים פתוחים לא מנוצלים ולמרחבים כאלו משתוקקים תושבי העיר. הפרויקט נמצא בשלביו הראשוניים, תוכנית מפורטת מוכנת בימים אלו ממש.
מיפוי גינות קהילה - מופו עד כה כ- 48 גינות קהילה ברחבי הארץ בגוגל מפות.
הצטרפות למאבקים:
מאבק להקמת פארק בקריית ספר - במהלך השנה האחרונה תמכה אורבניקה במאבק תושבי קריית ספר להקמת פארק בשטח פתוח, שכרגע אין וודאות לגבי עתידו ככזה. השתדלנו להגיע לפיקניקים השבועיים שהתקיימו עד לא מזמן בימי שלישי בערב. כיום האירוע השבועי מתקיים בימי שישי.
מאבק כנגד בניית מגדל במתחם אסותא - אורבניקה הצטרפה לקואליציה של ארגונים כנגד הקמת מגדל נוסף שלא מתחשב בסביבתו בצפון הישן, מתחם אסותא. הקמנו דוכן בהפנינג שאורגן על ידי ועד פעולה של הצפון הישן והכנו נייר עמדה בנושא.
כללי:
מתנועה לא מוכרת התחלנו להיצרב בתודעה הציבורית. יצרנו קשרים עם ארגונים ותנועות. עיתונאים נחשפו לעבודתנו וקיבלנו חשיפה תקשורתית במספר כתבות לא מבוטל הן בעיתונות המודפסת והן באינטרנט (וגם ראיון רדיו אחד).
הקמנו בלוג המתעדכן באופן שוטף, בו אנו מפרסמים פוסטים ומאמרי דעה, מעדכנים על פעילויות, אירועים וכנסים הקשורים בתכנון וסביבה. הצלחנו לגבש קהל קוראים קבוע ואנו שוב מודים על ההתעניינות ועל התגובות. מספר הקוראים בעלייה מתמדת.
פתחנו קבוצה בפייסבוק. כולם מוזמנים להצטרף.
הייתה שנה עניפה, מאלפת, מלאת פעילויות מרתקות וחשובות. אנו משנסים מותניים להמשך עשייה ומצפים לשנה פוריה ופרודוקטיבית.

יום ראשון, 7 בדצמבר 2008

צ'אנדיגר – עוד שיעור בתכנון מהודו ...

צ'אנדיגר היא עיר שמתכננים, אדריכלים וחובבי אורבניקה לא יכולים להישאר אדישים אליה. היא אנטי-תיזה לעירוניות של הודו. כמעט ולא ניתן למצוא בהודו ערים כמותה – עיר כה מתוכננת, מוקפדת, מרושתת בשתי-וערב של דרכים, שבילי אופניים, כיכרות ירוקים...

From אורבניקה - התעוררות עירונית
שבילי אופניים ?? בהודו ???

צ'אנדיגר, בת כמעט מיליון תושבים, הוקמה בשנות החמישים של המאה הקודמת במטרה לשמש כעיר הבירה של מדינת פאנג'ב. ב 1996, משהוקמה מדינה נוספת בהודו - הפכה העיר לבירת שתי מדינות. בהתאם לכך נהנית העיר מרווחים כלכליים מהיותה מרכז הממשל של שתי מדינות.

כבר כששמעתי על צ'אנדיגאר לראשונה, מחבר אורבניקה, התעורר בי יצר הסקרנות, ומהרגע שנתקלתי במפת העיר, ממש במקרה, החלטתי שאני חייב להגיע ולהבין איך נראית במציאות עיר בהודו אשר נראית במפה כמו מנהטן. ומה קורה כשמתכננים להודים עיר כל כך שונה מהתבנית האורבנית המוכרת. ואם כבר הגעתי לעיר שתוכננה מראש להיות שונה, אוורירית ומסודרת – מה אפשר ללמוד ממנה על תכנון ערים?

כבר בכניסה לעיר מבחינים ברוח השונה של המקום. קודם כל : יש רוח. יש אוויר לנשימה. יש אופק. האוטובוס הבינעירוני שהגעתי איתו נכנס לעיר, ולקח לו עוד חצי שעה להגיע לתחנה המרכזית שבמרכז העיר. חצי שעה של עצים, עצים ועוד עצים. לא מצאתי בינתיים עיר...



כך נראית העיר בזמן נסיעה בה.. בקושי רואים מבנים.

לה-קרבוזייה הוא זה שחרט את גורל העיר. במוזיאון של העיר מוצגת ההיסטוריה התכנונית שלה. מסתבר שהייתה לעיר תכנית שונה לגמרי ממה שקרבוזייה הכין. כשהתקבלה ההחלטה להקים בירה חדשה, הטילה ממשלת פאנג'ב את המשימה על מתכנן הערים האמריקאי אלברט מאייר ועל האדריכל הפולני מתיאס נוביצקי. תוכניתם התבססה על צורת עלה שבתוכה השכונות. אלא שנוביצקי נהרג בהתרסקות מטוס ב 1950, ומאייר החליט לנטוש את התכנית. המינוי עבר אל האדריכל השוויצרי לה קורבוזייה, הידוע במבני הבטון והזכוכית הפונקציונאליים שלו. הוא שינה את התכנית מהיסוד והתמיד בקפדנות הגיאומטרית שלו. התוצאה: כן, הרבה הרבה הרבה קווים ישרים ועצים. המוזיאון מציג, בין היתר, כיצד הייתה נראית העיר אילולא נפטר נוביצקי (המידע לקוח ממדריך "העולם", 2004).

וזוהי צ'אנדיגאר, בעיניי : "מרוב עצים לא רואים עיר" וזהו שיעור סופר חשוב בתכנון, שיעור שבו למדתי כמה חשוב לא להישאב לקצה השני של צורת תכנון כשרוצים לתכנן עיר מסודרת וירוקה, במקום עיר מפותלת וצפופה. ואז נשאלת גם השאלה מה קורה כשבונים עיר עם כאלו יומרות, אך לחברה/תרבות שרגילה למשהו אחר לגמרי? האם התרבות המקומית וההרגלים העירוניים יתאימו את עצמם למבנה העיר ? או האם העיר תהיה אותה גברת בשינוי אדרת ?

מסיור בן שלושה ימים בעיר למדתי שלא ניתן לקבוע בנחרצות מה השתלט על מה : התרבות ההודית על המבנה דמוי מנהטן של העיר, או להיפך. היו דברים לכאן ולכאן : כך למשל – מעברי חציה : עדיין מצרך נדיר בעיר, זבל ברחוב – נפוץ כן נפוץ, פחד אלוהים לחצות כבישים – עדיין. מצד שני : נתיבים מסודרים, כלי רכב מכל הסוגים לא נוסעים היכן שבא להם בכביש כמו בדלהי או בערים אחרות, אלא בנתיבים שלהם, ומרכז אחד גדול גדול – ומוצלח מוצלח , עם המון המון הודים עם השמנת יתר וסימני אמריקניזציה בצורת שקיות בגדים מחנויות יוקרתיות, מותגים, מסעדות יוקרתיות, והמון ג'אנק-פוד.

From אורבניקה - התעוררות עירונית

כיכר העיר - רובע 17

מעבר חציה נדיר בנוף האורבני ההודי, שכיח בצ'אנדיגר. עדיין אנשים רבים עוברים את הכביש שלא במעבר חציה.


פחות זבל ברחובות...
ועדיין תתלה ההודית כביסה ברחוב...


המרכז שוקק החיים , רובע 17

המעבר מערים אחרות בסביבת צ'אנדיגאר אליה הוא מעבר חד. כל הדרך לצ'אנדיגאר קשה שלא לחשוב על הרעב והעוני שחווים ההודים (300 מיליון הודים חיים מתחת לקו העוני...) , קשה בעיקר כי רואים אותם כל הזמן בתחנות הרכבת, האוטובוסים, ברחובות, על המדרכות (אם יש כאלו), ואיפה לא. והנה פתאום מגיעים לעיר שהמחירים בה לא פחות זולים מתל אביב (קניתי שם סנדביץ' של subway הידועה ב 30 שקלים !! זהו מחיר של ארוחה מלאה + נסיעה בריקשה בערים כמו רישיקש והארידוואר). הנה פתאום מסתובבים להם מאות ואלפי הודים, כל ערב במרכז המסחרי העצום של העיר – לבושים בג'ינסים, מדברים יותר אנגלית מהינדית, תופסים המבורגר של מקדונלדס ביד וסובלים מהשמנת יתר שהפכה מנת חלקם של רבבות הודים מבוססים בערים הגדולות. ואז נשאלת השאלה – מה הם חושבים על כל העוני והרעב במדינתם ? איך הם חיים עם הפערים הלא נתפסים הללו ? התשובה כמובן טמונה בדת שלהם, בקבלה שלהם את גורלם. והפנים האמיתיות של הודו , כך מסתבר לי , ממש לא נמצאות בערים הקטנות שתיירים כל כך אוהבים, הפנים האמיתיות של הודו נמצאות בדיוק בפערים הללו – במדינה שבה יש אלפי מיליונרים אבל מאות מיליוני רעבים ללחם. במדינה שבה חולצה ברישיקש עולה 8 שקלים , ובצ'אנדיגאר – לא פחות מ 80 שקלים.

מה שקרה בסופו של דבר, לטעמי, הוא השפעה הדדית של התכנון והתרבות המקומית. קצת פחות זבל ברחוב, קצת יותר מעברי חציה, קצת פחות מבנים הרוסים, הרבה יותר עצים, קצת פחות עוני, הרבה יותר מותגים. והאם קרבוזייה הצליח במשימתו לבנות עיר שמסמלת את העתיד של הודו? קשה כמובן לשפוט בעיניים זרות. אני אישית הייתי מעדיף לחיות בשכונה "נורמלית" של מומבאי מאשר בעיר שבה כדי לקפוץ לחבר שלי אצטרף לנסוע שעה ברכב בלי שום נוף אורבני. אבל יכול להיות שבשביל הודים מבוססים צ'אנדיגאר היא משב רוב מרענן מהערים המזוהמות האחרות. מכל מקום - קשה יהיה לומר על צ'אנדיגאר שהיא עיר נוחה, קומפקטית. זוהי עיר ירוקה, עם שבילי אופניים, מדרכות, מבני ציבור מעטים מרשימים – אבל חסר בה משהו שהוא בעצם הכי חשוב – חסרה בה תחושה של עיר. הבניה בה כל כך דלילה שנדמה לפעמים שפשוט נמצאים בכפר ענק שלא נגמר. אמריקאי משהו. פרבר...

ואם נחזור לעניין התובנות האורבניות, ולאו דווקא על הודו עצמה, הרי שצ'אנדיגאר היא דוגמא לתכנון שברוח הזמן שלנו נחשב לתכנון בזבזני – ביזבוז אנרגיה, ביזבוז זמני נסיעה. היא דוגמא לעיר בעלת אופי פרברי, הכי לא קומפקטי, בית פה בית שם, והרבה הרבה עצים.

ואגב חיסכון ואגב רוח הזמן - מה שראוי מאוד לציון הוא גן הפסלים "נק צ'אנד" המדהים שנמצא בעיר. זהו פארק הזוי שנבנה כולו במשך 40 שנים על ידי נק צ'אנד, וכמעט כולו נבנה מחומרי פסולת, עוד לפני שדיברו אפילו במערב על מיחזור. הפארק מסמל תודעה סביבתית מיוחדת במינה בהודו, תודעה של ההודים בצ'אנדיגאר.


מיחזור של כלי בית

From אורבניקה - התעוררות עירונית



ככה עוזר הממשל לתושבים לשנות הרגלים (ברוב הערים בהודו אין כלל פחי זבל ולכן התושבים מורגלים לשפוך את הפסולת ברחוב. בצ'אנדיגר יש יחסית מעט מאוד פסולת ברחוב... )

יום שישי, 5 בדצמבר 2008

היסטוריה עירונית במצגת

יגאל מורג נכנס ושוטט אצלנו בבלוג, מצא עניין רב ומצא גם לנכון לשלוח אלינו מצגת ולהזמין אותנו לצפות באתרו. יגאל עוסק זה זמן רב באיסוף חומר ובהכנת מצגות ואוסף צילומים אותם הוא מציג באתרו.

הקטגוריה של ערים ואתרים בישראל, מספרת סיפורים עירוניים רבים.
מצורפת מצגת אודות ת"א-יפו.

"אורבניקה - התעוררות עירונית" ממתינה לסקירות נוספות ומאלפות וגם ממליצים על מצגת השכונות של ירושלים. אתר שווה ביקור.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2008

שוק מחנה יהודה כמנוף אורבני בירושלים - בלוג אורח (מאת: יואב לרמן)

יואב לרמן מעניק לנו מבט על פרויקט שיקום השוק העירוני בירושלים. בלוג אורח זה מטעם "עוד בלוג תל-אביבי" מהווה תיעוד ותיאור של התפתחות מסחרית עירונית בירושלים. שווה קריאה.

לפני כחודשיים הייתי בארועי “בתים מבפנים” בירושלים. במסגרת הסיורים והדיונים בעיר הנצח למדתי שם על נפילתו ועלייתו של שוק מחנה יהודה, פנינה אורבנית שכמעט נמחקה מהעולם, ועכשיו מצאתי את הזמן כדי לכתוב על זה.

כדי להבין מה קרה בשנים האחרונות בשוק מחנה יהודה התקבצנו במינהל הקהילתי של לב העיר (ירושלים) כדי לשמוע את התיאור של אורי עמדי, מי שעומד בראש המינהל הקהילתי ומהווה את אחד מעמודי התווך של שיקום השוק. השוק המדובר הוא אולי השוק הטוב ביותר בישראל כיום, וזה בכלל לא טריוויאלי בהתחשב בכך שהוא שוכן בעיר הרבה יותר מסובכת וקשה מאשר תל-אביב.

כדי להתחיל מהתחלה צריך לחזור לירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים. באותה תקופה מרכז העיר (המערבית) התחיל לעבור תהליכי התפוררות מואצים כמו שקרה גם בתל-אביב ובחיפה (נטישת אוכלוסייה חזקה לפרברים), עד שכעבור עשור כל מה שנשאר במרכז העיר של ירושלים היה חורבן די רציני ובתחילת שנות ה-80 שוק מחנה יהודה היה הסחי של הג’יפה הירושלמית ואנשים נמנעו מלהתקרב אליו. טדי קולק אפילו חשב למחוק אותו ולבנות במקומו פרויקט מגורים באותה תקופה.

על רקע הזנחת מרכז העיר נכנס אורי עמדי (שהיה אז מנהל מתנ”ס בירושלים) לתמונה ב-1984 והחל לארגן את הסוחרים בשוק, או כמו שנכתב בסיפור המלא:

במטרה לעניין את הארגונים שאומרים לטפל באזורי מצוקה חברתית לפעולה, התחיל אורי בסוחרים עצמם. הוא השיל מכתפיו כל זהות ארגונית נטמע, בין סוחרי השוק יצר קשרים אישיים, למד את צורכיהם, וכך פתח נתיבים ללבם. לא פעם פגש אותם אורי עם עלות השחר כאשר פרקו סחורה טרייה ובלילה כשהכינו את הדוכנים שלהם ליום חדש של עבודה. אורי החדיר בהם את האמונה שניתן לשפר את המציאות הפיזית על בסיס התארגנות חברתית אנושית שבנויה על יושר, עזרה הדדית, הבנת צרכי הזולת ואמונה בטוב שבאדם.”

לבסוף, לאחר שלוש שנים, הצליחה ההתארגנות של אורי והסוחרים לשכנע את העירייה להשקיע בשיפוץ השוק. במהלך השיפוץ שארך מספר שנים נעשתה עבודה ישירה מול הסוחרים בשוק שהשתתפו בעלויות השיפוץ (וגם נאלצו להפסיק לעבוד כאשר האזור שלהם בשוק שופץ). השיפוץ נתן לשוק מראה חדש עם קירוי, ניקוז ושאר תוספות.

היום השוק נמצא בפריחה, מכירי השכירות בו עלו ותמהיל העסקים בו כולל גם בתי-קפה פלצניים ומסעדות, והוא הפך לאחד מאתרי החובה של התיירים בירושלים (ונראה לי שגם הירושלמים מרוצים ממנו, חוץ מביום ששי כשהוא עמוס מדי). ההשפעה שלו על השכונות שסביבו ועל כל מרכז העיר היא חיובית מאוד.

כתוצאה מהצלחת שיקום השוק הוקם בין השאר המינהל הקהילתי של לב העיר ירושלים ובעקבותיו הוקמו מינהלי שכונות נוספים. הנהלות מינהלים אלה נבחרות בבחירות ומהוות למעשה רמת היררכייה ביצועית קרובה יותר לתושב מאשר העירייה. בדרך להיות עיר דמוקרטית ושיתופית גם תל-אביב תצטרך ללמוד את המודל הירושלמי של מינהלי הרבעים.

המסקנה שלי מהסיפור של שוק מחנה יהודה היא ששיקום עירוני מוצלח הוא אפשרי ולפעמים צריך לעשות אותו בפינצטה. שיקום דומה אמור לעבור על שוק הכרמל בשנים הקרובות. כמו כן, כדאי ללמוד מסיפור השיקום הזה כדי לשקם מרכזי ערים אחרות כמו למשל חיפה (שוק תלפיות מייצג טוב מאוד את המצב הנוכחי של העיר הזו).

שוק מחנה יהודה
Mahane Yehuda Market

מקבץ לינקים לקריאה נוספת:




יום שני, 1 בדצמבר 2008

תפתחו חלון - בלוג אורח (מאת: עמית פוני)

הפוסט הבא פורסם בבלוג ירושלים האחרת שעוסק בעירוניות הירושלמית. לעמית פוני היו כמה דברים לומר על התחבורה הציבורית. בעיקר נשמח להפנות את תשומת ליבכם לאפשרות הרבה לשיפור התחבורה הציבורית בבחינה מחודשת של קווי אוטובוס.

אחרי לחצים עצומים ופניות רבות אני שמח לבשר לקוראי הבלוג על תפקיד ציבורי נוסף שאני נוטל על עצמי בימים אלו ממש. לצד חבר דירקטוריון “מלונה”, איש “רוח חדשה”, “צעירים במרכז” וראש מחלקת האג”ח ב”ליהמן ברדרס”, אני מעתה יו”ר המועצה הציבורית לפתיחת חלון באוטובוסים בימות החורף. הגיעו מים עד נפש. החורף אפילו עוד לא פה אבל נמאס לי לנסוע באוטובוס חנוק, עם מיזוג דפוק ומליון אנשים משתעלים ומתעטשים מסביב. חייבים לפתוח חלונות באוטובוסים. המשימה הזו תהיה כמובן יותר קשה כשהחורף האמיתי יתחיל, אז על כל פיסת חלון פתוחה הנוסעים אוהבים לזעוק “גוועלד” כאילו מישהו שופך עליהם אבקת אנטרקס בפנים. העם חייב אוורור ואני מקווה שתצטרפו לקמפיין הנואש הזה.

אם כבר בתחבורה ציבורית עסקינן תרשו לי לשתף אתכם בחויה נפלאה, כמעט רוחנית, שהייתה לי השבוע. 8 דקות. זה הזמן שלקח לי להגיע בקו 19 מקינג ג’ורג’ ועד לארומה הר הצופים. 8 פאקינג דקות. זה לא קרה בחצות הליל כי אם בארבע אחר הצהריים, שעת עומס קשה. השינוי המבורך של קו 19 (תודה לאגודה ולאגד) חוסך פה ימי עבודה שלמים שלא לדבר על טיפולים פסיכולוגיים ונזקים נפשיים מצטברים. אם הצליחו לשנות את המסלול עתיק היומין של קו 19 זה אומר שיש סיכוי לעיר הזו ושגם פרוייקטים מסובכים פחות כמו חלוקת העיר, דיור בהישג יד והפחתת ההגירה השלילית יכולים להתגשם במהרה בימינו.

פעילות ציבורית מאורגנת, עם ומול מפעילי התחבורה הציבורית, היא בעצם דרך לשקף שינויים נדרשים לטובת הציבור. אורבניקה קוראת לכם להצטרף לארגון "לנוע" מטעם החברה להגנת הטבע בירושלים וגם לפורום התחבורה הציבורית של מגמה ירוקה וגם להביע דעתכם בשיח האינטרנטי.

יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

תל אביב - ניו דלהי, ומה הקשר לכיכר המדינה ?

(הערה : בעקבות "אסון הבלוג" של אורבניקה, כתבה זו מפורסמת בשנית, לצערי - ללא התגובות וללא התמונות. כנ"ל לגבי שאר הכתבות שיפורסמו בשנית בהמשך...)
כתושבים של תל אביב, תושבים של עיר בכלל, וחוקרי ערים בפרט, אנו נוטים לעשות השוואה בין הערים שלנו לערים בחו"ל. מה לעשות, אירופה מציבה רף גבוה ואנחנו רוצים מאוד לראות את תל אביב שלנו עומדת גם היא בסטנדרטים גבוהים של "עיר טובה". גם אנחנו רוצים רכבת, גם אנחנו רוצים רחובות נקיים ושבילי אופניים. ההשוואה היא במקום כמובן, אבל יש מקום להשוות גם לערים במדינת עולם שלישי, ולו רק בשביל ללמוד אילו הישגים כן הישגנו, ללמוד להעריך את מה שכן קיים, ואולי אפילו לגלות שגם מהעולם השלישי אנחנו יכולים ללמוד . הודו – מהבחינה הזו – היא שיעור מאלף, ואפילו בגדר חובה, למתכנני ערים, ארכיטקטים, מהנדסים ולכל מי שנפשו אהבה אורבניקה.
בתור חוקר ערים החוויה של טיול בערי הודו היתה מרתקת ומשתקת. גם אם מתרגלים (ומתרגלים) אחרי כמה ימים לפרות והקופים ברחובות, לתעלות הביוב ולאינסוף האנשים ברחובות – עדיין הודו נותנת שיעור חשוב בתכנון ערים : מה קורה כשאין תכנון. הערים הגדולות של הודו מלמדות שבהיעדר תכנון שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא הניקיון, לא הסדר, לא הכללים העירוניים, לא החיים שלנו שעלולים להיגמר תוך שנייה בגלל אלף ואחת סיבות "שקופצות" עלינו ברחוב.
תמיד תהיתי למה מתכוונים המשוררים המטיילים באומרם "הודו קשה", "דלהי קשה", "ורנאסי קשה". אחרי יום אחד בהודו מיד הבנתי שבמילה "קשה" הכוונה היא קשה לעיכול, קשה לתפיסה, קשה לתנועה, קשה להתמצאות וקשה להתנהלות.
בערים של הודו קשה להתקיים. למי שמגיע מהעולם המערבי קשה בעיקר להבין איך להסתדר בכאוס כזה. קשה מאוד לכל חמשת החושים שלנו להתמודד עם המציאות שם. קשה לראות את אלפי מקבצי הנדבות, קשה לשמוע את הצפירות הנוראיות וחסרות ההיגיון של הנהגים, קשה להריח את החרא של הפרות ושל שאר בעלי החיים ובני האדם בעיר, קשה לגעת שם במשהו מרוב זיהום. הודו לפעמים פשוט מחלישה את החושים וגורמת לנו לרצות לחזור במהרה למלון. וכך גם גיליתי שהמון המון מטיילים עושים אחרי שעתיים-שלוש ברחובות הודו. פשוט חייבים לחזור לנוח מהחוץ.
יש המון המון תובנות לספר ולשתף מהחוויה בהודו. כל כך הרבה, שבכוונתי לעשות זאת במספר פוסטים ולא באחד, ולהתחיל בניו דלהי. כל מקום בהודו שונה ומלמד דברים אחרים. בכמה מקומות נשברים מיתוסים על הודו (למשל הרוחניות, אבל זה לפעם הבאה...). המיתוס הראשון שהתפוצץ לי בפרצוף, כבר ביום הראשון בדלהי, הוא שלהודו לא נוסעים לנפוש (אלא אם כן נתקעים בחופים או בצפון). הערים של הודו הן הכי לא נופש. אני משום מה חשבתי שהודו תהיה מהממת לסגירת תקופה אינטנסיבית של שנתיים. הודו היא לא קלה ולכן אין בה אפקט של שלוות נפש אלא של מחלת נפש, ודלהי בפרט – היא מחלישה ומקצרת חיים כאחד.
ומה בכל זאת אפשר ללמוד מעיר בת 20 מיליון תושבים, ענקית, מפלצתית ומזוהמת כל כך ? יתרה מכך – מה כבר תל אביב 2008 יכולה ללמוד מעיר שנראית ממבט ראשון כמו גיהנום ?
אז אכן, דלהי היא עיר שמיד חוטפת ממך את שלוות הנפש הפנימית, מרסקת ואונסת אותך ללמוד כללים חדשים של עירוניות. מי שחושב שכשהוא נוחת בדלהי הוא מקבל "כאפה" של הודו – טועה. בדלהי מקבלים "מכות רצח" מהודו. בדלהי אתה לומד מאוד מהר שכהולך רגל אתה בתחתית סדרי העדיפויות. אף אחד לא יעצור לך, לפני כן יעצרו לפרה או לקוף שעובר בכביש. אין מעברי חציה כמעט, אין פחי זבל בכלל (הכל נזרק לרחוב) ואין אוויר לנשימה. דלהי היא לכל הדעות "קשה". קשה להביט על מקבצי הנדבות השרועים בהמוניהם ברחובות, קשה לנשום את האוויר, קשה לראות שמיים מרוב זיהום אוויר. בימים בהם אנחנו בתל אביב נלחמים על שבילי אופניים ועל שימור – בדלהי נלחמים לשרוד הליכה של 10 דקות ברגל. לעומת זאת בדלהי יש גם דברים מדהימים לראות וללמוד, ומבחינה זו ממש חבל שתיירים רבים "בורחים" ממנה מיד כשמגיעים.
אפילו ניו דלהי – עיר שלא מצליחה לספק תשתית ביוב ראויה – הצליחה להקים קווי מטרו שלא היו מביישים את אירופה. אחרי שיטוט של 3 שעות, שהרגישו כמו נצח, הגעתי פתאום ממש במקרה לתחנת מטרו ונותרתי שם פעור פה. לא יכול להיות שעיר כזו קשה הצליחה להרים 3 קווי מטרו ותל אביב עדיין תקועה בבירוקרטיה. פשוט לא ייתכן. ואולם, ייתכן כן ייתכן. המטרו של דלהי הוא מבין המרשימים שראיתי בעולם (כן, העולם המערבי...). חווית הנסיעה במטרו היא מדהימה דווקא משום שדלהי עצמה כל כך רקובה בתשתיות שלה, והנה פתאום לומדים שאפילו אצלה הנושא של הסעת המונים הוא לא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות אלא נושא שנמצא דרוש טיפול דחוף. זה גם מצחיק שבדרך כלל, בערים מערביות, המטרו הוא ה underground של העיר, על כל המשתמע מכך, ואילו בדלהי דווקא הירידה מתחת לקרקע היא ירידה למקום נקי, יפהפה, שקט ומעניק נחמה מכל מה שקורה למעלה.
ואגב סדרי עדיפויות, כלוחם חירותה של כיכר המדינה משיני העשירים נדהמתי לגלות את ה"קונאט פלייס" בדלהי. בתוך כל הבלאגן והשאון העירוני בעיר מצאתי עצמי משוטט עם מפת העיר ומשתוקק למצוא את הכיכר הגדולה המסומנת בה. אספתי עימי את כל הציניות שבי והזדרזתי למצוא איך כבר נראית כיכר בעיר כל כך מסריחה וקשה. והנה פתאום הגעתי לכיכר יפהפייה, גדולה פי 2 מכיכר המדינה (למי שחושב שכיכר המדינה פשוט גדולה מדי), ירוקה ומוקפת בארכיטקטורה אחידה עם עמודים מעוגלים ויפים.
וואוו. כיכר כל כך יפה בדלהי המכוערת? איך היא לא הרסה את זה ?
ובכן, לא רק שדלהי לא הרסה את הכיכר הכי גדולה שלה (כמו שבתל אביב עומדים לעשות), אלא שהיא המקום הכי שמור כמעט בכל העיר הענקית הזו. פנים הכיכר הוא פארק נעים ושליו, שממנו רק שומעים למרחוק את השאון התחבורתי אך לא סובלים ממנו, מתחת לכיכר יש תחנת מטרו גדולה, ומסביב לכיכר התפתח מרכז עיר שוקק וצבעוני. התושבים והתיירים בניו דלהי מצביעים ברגליים – הכיכר מלאה באנשים שמתיישבים בה לפיקניק, בזוגות צעירים שמחפשים פינה רומנטית, ובקבוצות של אנשים שקובעים בכיכר כמקום מפגש. הכיכר מהווה אבן שואבת , כי ככה זה – קידמה או לא קידמה – אנשים עדיין אוהבים מקומות ציבוריים שלווים ונעימים.
גם אנחנו בתל אביב – העיר בה אחוז בעלי המחשב האישי והאינטרנט הוא מבין הגבוהים בארץ – עדיין אוהבים כיכר. עדיין רוצים כיכר גדולה לקבוע בה עם חברים. עדיין רוצים מקום שיהיה מזוהה עם העיר שלנו ויהיה אחד מסמלי העיר שלנו. ואם בדלהי נפלה שלהבת – מה יש לתל אביב לומר ? למה אנחנו עדיין נלחמים להציל את כיכר המדינה ?

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

החלטת וועדת הערר המחוזית בנושא קרית ספר - כואבת גם עבור התושבים

על פניו, נראה כי ההחלטה היא לטובת "הירוק" - לטובת "תכנית אחרת" וכנגד פיתוח השטח כמגרש חנייה. אולם, מה שמסתתר פה בעצם, היא העובדה כי יש רק חצי שנה לקדם את התכנית. כלומר, יותר לחץ על התושבים להכנע לדרישות העירייה ולהגיע עימם לפשרה (אחרת יקבלו חניון). כך, יצוץ לו עוד מגדל למגורים ("עם פארק לרווחת התושבים כמובן"), לשמחתו של רה"ע וחבר מרעיו. תוך העמסה של עוד תושבים, ללא שימוש והתחשבות בהגדרת ייעוד הקרקע לשטח ציבורי וכמובן ללא אספקת שטחים פתוחים שחסרים כל-כך לתושבי השכונה.
אציין את דבריו של שמואל, טוקבקיסט מספר 5: "ההסכמות בין העירייה למינהל לא מקובלות על תושבי העיר לא נוותר ולא נאפשר את מכירתה של הקרקע הציבורית לצורך הקמתו של עוד מגדל וחניונים תת קרקעיים. הפתרון היחיד למחסור של 160 דונם שטחים פתוחים בלב העיר הוא הקמתו של פארק ורק פארק על הקרקע הציבורית הפנויה האחרונה בשכונה."

מה יהיה גורל קרית ספר? האם התושבים יצליחו להציג תכנון חלופי לפארק פתוח ולאשרו להפקדה? האם העירייה תשליט דעתה? לכיכר מלכי ישראל פתרונים!

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008

בלוג הולך ובלוג בא

כפי שעינכם רואות, לצערנו קרתה תקלה והבלוג נמחק.
ננסה לשחזר ככל שניתן. כל חברי אורבניקה מוזמנים לעזור בשיחזור וזו גם הזדמנות טובה לשוב ולפרסם בבלוג.
בואו נמלא ביחד את הבלוג מחדש.

יום שלישי, 18 בנובמבר 2008

עירוניות מקיימת - תפקיד אדריכלי הנוף והמתכננים

כתבה ממולצת מטעם אוצרות הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, בת-ים כהכנה לקראת הכנס השנתי של אדריכלות הנוף.

מתוך עיון בהצעה שלהן לאמנת האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף ל"קיימות עירונית" - אני ממליץ לשריין מקום לכנס שיתקיים ב-11 לדצמבר! נראה מבטיח וסוף סוף, כמו שהמערכות אוהבות - מובנה, מדיד וניתן לכימות והשוואה.

יום שישי, 7 בנובמבר 2008

רוצים לדעת במי לבחור בירושלים?



מכון ירושלים לחקר ישראל מרכז מידע לגבי הבחירות הקרובות והמתמודדים - לכל מי שרצה לבחור אך לא ידע את מי לשאול!

בוסטון - פרויקט לעידוד ייצור מבוזר של אנרגיה נקייה

ראש העיר של בוסטון, השיק פרויקט בעלות של כחצי מיליון דולר שנועד להעלאת כמות האנרגיה הסולארית בעיר מחצי מגה-וואט כיום ל- 25 מגה-וואט עד 2015. לאתר הפרויקט.
הפרויקט הוא חלק מהמאמץ העירוני המתייחס להתחממות הגלובלית ואשר כולל אמצעים כגון בניה ירוקה, שינוי מערכות התחבורה והרגלי נסיעה, נטיעת עצים (ממש כמו פרויקט עץ נולד בארצנו הקטנטונת) ופרוייקטי מיחזור.
בפרויקט בוסטון הסולארית מופו מקורות האנרגיה העירוניים ופרויקטים לייצור אנרגיה בעיר - כולל מקורות מבוזרים כגון פאנלים סולריים על גגות של בנייני מגורים, מסחר ותעסוקה! בפרויקט מוצעים תמריצים כגון הפחתה במיסוי, זיכוי בחשבון החשמל, מתן מענקים ועוד.
אחד ההיבטים המעניינים בפרויקט הוא מיפוי המרחב העירוני מבחינת קרינה סולארית על גגות המבנים ואפשרות החיתוך עם יכולת ההתחברות לרשת החשמל ולמגבלות בינוי מסויימות כגון היבטי שימור.
כך, כל אדם שרוצה להתקין מערכת סולארית ולתרום להפחתת פליטת גזי החממה, יכול באמצעות האתר לבדוק ולהעריך כמה חשמל הוא יוכל לייצר, כמה העסק יחסוך לו בצריכת חשמל, כמה גזי חממה הוא יחסוך ומהם הצעדים הבאים אותם כדאי לו לנקוט בכדי ליישם את הפרויקט.
הפרויקט מהווה תמריץ חשוב באמצעות חשיפת מידע ומתן ידע יישומי לביצוע ומימוש פרויקטים מקומיים לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. הפרויקט גם חושף מערכות שונות שהותקנו ברחבי העיר עם נתונים לגביהם ומחשב את סך ייצור האנרגיה ממקורות מתחדשים בעיר.
בקיצור - אתר הפרויקט שווה ביקור! וגם... קדימה, שמישהו בארץ ירים את הכפפה!

יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

המוקד העירוני - איזה כיף שהוא עובד!

לאחרונה הושק פרויקט "סיירת 106" של "אורבניקה-התעוררות עירונית".

הפרויקט כולל מיפוי של אמצעי הפנייה למוקדים העירוניים וכן קורא לציבור הרחב לפנות אל המוקדים העירוניים השונים ולדווח על פעילותם.
הדיווח נעשה לפי קריטריונים שונים על-מנת לדרג את הרשויות המקומיות ולהעריך את פעילות המוקדים. הקריטריונים הנבחנים כוללים:
  • זמני המתנה בהתקשרות למוקד
  • אדיבות השירות
  • התוצאות בשטח
  • עדכון הפונה בחזרה על הטיפול בפנייתו
  • רמת הטיפול בפניה
  • הפתרון שהוצע
לאחרונה, התקשרתי למוקד העירוני בהוד-השרון וביקשתי להציב מתקן למחזור פסולת נייר ברחוב שלי. לפי התרשמות שנובעת מהליכה נמרצת, עולה כי בשכונות מסויימות קיימים מתקנים רבים אולם דווקא באזור הקרוב לביתי לא הוצב מתקן למחזור נייר ומתקן למחזור בקבוקי פלסטיק (ניתן למחזר גם מיכלים שאינם בקבוקי שתייה!).
כרגיל, במוקד הוד השרון זמן ההמתנה קצר במיוחד ועומד על כמה שניות לכל היותר. קיבלתי יחס אדיב ונאמר לי כי הצבת מיכלים תערך לפי תכנית העבודה ובכל אופן לא לפני 2009.
היום, הופתעתי לקבל הודעת טקסט מהמוקד בו התבשרתי על הצבת מתקן למיחזור נייר בסמוך לביתי. והרי הוא לפניכם!
תודה למוקד עיריית הוד-השרון. דיווח ל"סיירת 106" יועבר בקרוב.

פרויקט מיפוי גינות קהילה בישראל

"אורבניקה - התעוררות עירונית" עוסקת בפרויקט מיפוי של גינות קהילה וחוות אורגניות.

הפרויקט נערך מטעם התארגנות פעילי גינות קהילה בישראל בשיתוף מתנדבי גינות רבים, רכזי רשימות תפוצה וכן ארגונים שונים כולל החברה להגנת הטבע בבאר-שבע, פורום אייט"ק בירושלים, מרכז השל, רשת שינוי ירוק, עץ בעיר ועוד.

נשמח אם תוכלו להעביר אלינו פרטים נוספים של גינות קהילה, חוות אורגניות וקואופרטיבים לצריכת מזון אורגני שאתם מכירים. כמו-כן, נשמח לקבל עדכון לגבי הפרטים הקיימים במיפוי.

הפרטים שאנו מנסים לאסוף עבור כל אתר הם:
1. שם הגינה ומיקומה (ככל האפשר בצורה מדוייקת יותר)
2. תיאור קצר של הגינה
3. שם איש קשר
4. דוא"ל, טלפון, נייד ואמצעי קשר נוספים
5. ימי ושעות פעילות
6. אתר אינטרנט לגינה, כתובת אלבום תמונות משותף
7. תמונה אחת או שתיים לפירסום במפה
אנו אוספים גם מידע נוסף אז הכי מומלץ להוריד את דף איסוף המידע, למלא אותו ולשלוח אל gardens@urbanica.org.il
להלן המפה - רצוי להכנס אליה ולעבוד בגירסא המוגדלת שלה:


הצג מפה גדולה יותר