(הערה : בעקבות "אסון הבלוג" של אורבניקה, כתבה זו מפורסמת בשנית, לצערי - ללא התגובות וללא התמונות. כנ"ל לגבי שאר הכתבות שיפורסמו בשנית בהמשך...)
כתושבים של תל אביב, תושבים של עיר בכלל, וחוקרי ערים בפרט, אנו נוטים לעשות השוואה בין הערים שלנו לערים בחו"ל. מה לעשות, אירופה מציבה רף גבוה ואנחנו רוצים מאוד לראות את תל אביב שלנו עומדת גם היא בסטנדרטים גבוהים של "עיר טובה". גם אנחנו רוצים רכבת, גם אנחנו רוצים רחובות נקיים ושבילי אופניים. ההשוואה היא במקום כמובן, אבל יש מקום להשוות גם לערים במדינת עולם שלישי, ולו רק בשביל ללמוד אילו הישגים כן הישגנו, ללמוד להעריך את מה שכן קיים, ואולי אפילו לגלות שגם מהעולם השלישי אנחנו יכולים ללמוד . הודו – מהבחינה הזו – היא שיעור מאלף, ואפילו בגדר חובה, למתכנני ערים, ארכיטקטים, מהנדסים ולכל מי שנפשו אהבה אורבניקה.
בתור חוקר ערים החוויה של טיול בערי הודו היתה מרתקת ומשתקת. גם אם מתרגלים (ומתרגלים) אחרי כמה ימים לפרות והקופים ברחובות, לתעלות הביוב ולאינסוף האנשים ברחובות – עדיין הודו נותנת שיעור חשוב בתכנון ערים : מה קורה כשאין תכנון. הערים הגדולות של הודו מלמדות שבהיעדר תכנון שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא הניקיון, לא הסדר, לא הכללים העירוניים, לא החיים שלנו שעלולים להיגמר תוך שנייה בגלל אלף ואחת סיבות "שקופצות" עלינו ברחוב.
תמיד תהיתי למה מתכוונים המשוררים המטיילים באומרם "הודו קשה", "דלהי קשה", "ורנאסי קשה". אחרי יום אחד בהודו מיד הבנתי שבמילה "קשה" הכוונה היא קשה לעיכול, קשה לתפיסה, קשה לתנועה, קשה להתמצאות וקשה להתנהלות.
בערים של הודו קשה להתקיים. למי שמגיע מהעולם המערבי קשה בעיקר להבין איך להסתדר בכאוס כזה. קשה מאוד לכל חמשת החושים שלנו להתמודד עם המציאות שם. קשה לראות את אלפי מקבצי הנדבות, קשה לשמוע את הצפירות הנוראיות וחסרות ההיגיון של הנהגים, קשה להריח את החרא של הפרות ושל שאר בעלי החיים ובני האדם בעיר, קשה לגעת שם במשהו מרוב זיהום. הודו לפעמים פשוט מחלישה את החושים וגורמת לנו לרצות לחזור במהרה למלון. וכך גם גיליתי שהמון המון מטיילים עושים אחרי שעתיים-שלוש ברחובות הודו. פשוט חייבים לחזור לנוח מהחוץ.
יש המון המון תובנות לספר ולשתף מהחוויה בהודו. כל כך הרבה, שבכוונתי לעשות זאת במספר פוסטים ולא באחד, ולהתחיל בניו דלהי. כל מקום בהודו שונה ומלמד דברים אחרים. בכמה מקומות נשברים מיתוסים על הודו (למשל הרוחניות, אבל זה לפעם הבאה...). המיתוס הראשון שהתפוצץ לי בפרצוף, כבר ביום הראשון בדלהי, הוא שלהודו לא נוסעים לנפוש (אלא אם כן נתקעים בחופים או בצפון). הערים של הודו הן הכי לא נופש. אני משום מה חשבתי שהודו תהיה מהממת לסגירת תקופה אינטנסיבית של שנתיים. הודו היא לא קלה ולכן אין בה אפקט של שלוות נפש אלא של מחלת נפש, ודלהי בפרט – היא מחלישה ומקצרת חיים כאחד.
ומה בכל זאת אפשר ללמוד מעיר בת 20 מיליון תושבים, ענקית, מפלצתית ומזוהמת כל כך ? יתרה מכך – מה כבר תל אביב 2008 יכולה ללמוד מעיר שנראית ממבט ראשון כמו גיהנום ?
אז אכן, דלהי היא עיר שמיד חוטפת ממך את שלוות הנפש הפנימית, מרסקת ואונסת אותך ללמוד כללים חדשים של עירוניות. מי שחושב שכשהוא נוחת בדלהי הוא מקבל "כאפה" של הודו – טועה. בדלהי מקבלים "מכות רצח" מהודו. בדלהי אתה לומד מאוד מהר שכהולך רגל אתה בתחתית סדרי העדיפויות. אף אחד לא יעצור לך, לפני כן יעצרו לפרה או לקוף שעובר בכביש. אין מעברי חציה כמעט, אין פחי זבל בכלל (הכל נזרק לרחוב) ואין אוויר לנשימה. דלהי היא לכל הדעות "קשה". קשה להביט על מקבצי הנדבות השרועים בהמוניהם ברחובות, קשה לנשום את האוויר, קשה לראות שמיים מרוב זיהום אוויר. בימים בהם אנחנו בתל אביב נלחמים על שבילי אופניים ועל שימור – בדלהי נלחמים לשרוד הליכה של 10 דקות ברגל. לעומת זאת בדלהי יש גם דברים מדהימים לראות וללמוד, ומבחינה זו ממש חבל שתיירים רבים "בורחים" ממנה מיד כשמגיעים.
אפילו ניו דלהי – עיר שלא מצליחה לספק תשתית ביוב ראויה – הצליחה להקים קווי מטרו שלא היו מביישים את אירופה. אחרי שיטוט של 3 שעות, שהרגישו כמו נצח, הגעתי פתאום ממש במקרה לתחנת מטרו ונותרתי שם פעור פה. לא יכול להיות שעיר כזו קשה הצליחה להרים 3 קווי מטרו ותל אביב עדיין תקועה בבירוקרטיה. פשוט לא ייתכן. ואולם, ייתכן כן ייתכן. המטרו של דלהי הוא מבין המרשימים שראיתי בעולם (כן, העולם המערבי...). חווית הנסיעה במטרו היא מדהימה דווקא משום שדלהי עצמה כל כך רקובה בתשתיות שלה, והנה פתאום לומדים שאפילו אצלה הנושא של הסעת המונים הוא לא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות אלא נושא שנמצא דרוש טיפול דחוף. זה גם מצחיק שבדרך כלל, בערים מערביות, המטרו הוא ה underground של העיר, על כל המשתמע מכך, ואילו בדלהי דווקא הירידה מתחת לקרקע היא ירידה למקום נקי, יפהפה, שקט ומעניק נחמה מכל מה שקורה למעלה.
ואגב סדרי עדיפויות, כלוחם חירותה של כיכר המדינה משיני העשירים נדהמתי לגלות את ה"קונאט פלייס" בדלהי. בתוך כל הבלאגן והשאון העירוני בעיר מצאתי עצמי משוטט עם מפת העיר ומשתוקק למצוא את הכיכר הגדולה המסומנת בה. אספתי עימי את כל הציניות שבי והזדרזתי למצוא איך כבר נראית כיכר בעיר כל כך מסריחה וקשה. והנה פתאום הגעתי לכיכר יפהפייה, גדולה פי 2 מכיכר המדינה (למי שחושב שכיכר המדינה פשוט גדולה מדי), ירוקה ומוקפת בארכיטקטורה אחידה עם עמודים מעוגלים ויפים.
וואוו. כיכר כל כך יפה בדלהי המכוערת? איך היא לא הרסה את זה ?
ובכן, לא רק שדלהי לא הרסה את הכיכר הכי גדולה שלה (כמו שבתל אביב עומדים לעשות), אלא שהיא המקום הכי שמור כמעט בכל העיר הענקית הזו. פנים הכיכר הוא פארק נעים ושליו, שממנו רק שומעים למרחוק את השאון התחבורתי אך לא סובלים ממנו, מתחת לכיכר יש תחנת מטרו גדולה, ומסביב לכיכר התפתח מרכז עיר שוקק וצבעוני. התושבים והתיירים בניו דלהי מצביעים ברגליים – הכיכר מלאה באנשים שמתיישבים בה לפיקניק, בזוגות צעירים שמחפשים פינה רומנטית, ובקבוצות של אנשים שקובעים בכיכר כמקום מפגש. הכיכר מהווה אבן שואבת , כי ככה זה – קידמה או לא קידמה – אנשים עדיין אוהבים מקומות ציבוריים שלווים ונעימים.
גם אנחנו בתל אביב – העיר בה אחוז בעלי המחשב האישי והאינטרנט הוא מבין הגבוהים בארץ – עדיין אוהבים כיכר. עדיין רוצים כיכר גדולה לקבוע בה עם חברים. עדיין רוצים מקום שיהיה מזוהה עם העיר שלנו ויהיה אחד מסמלי העיר שלנו. ואם בדלהי נפלה שלהבת – מה יש לתל אביב לומר ? למה אנחנו עדיין נלחמים להציל את כיכר המדינה ?
בתור חוקר ערים החוויה של טיול בערי הודו היתה מרתקת ומשתקת. גם אם מתרגלים (ומתרגלים) אחרי כמה ימים לפרות והקופים ברחובות, לתעלות הביוב ולאינסוף האנשים ברחובות – עדיין הודו נותנת שיעור חשוב בתכנון ערים : מה קורה כשאין תכנון. הערים הגדולות של הודו מלמדות שבהיעדר תכנון שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא הניקיון, לא הסדר, לא הכללים העירוניים, לא החיים שלנו שעלולים להיגמר תוך שנייה בגלל אלף ואחת סיבות "שקופצות" עלינו ברחוב.
תמיד תהיתי למה מתכוונים המשוררים המטיילים באומרם "הודו קשה", "דלהי קשה", "ורנאסי קשה". אחרי יום אחד בהודו מיד הבנתי שבמילה "קשה" הכוונה היא קשה לעיכול, קשה לתפיסה, קשה לתנועה, קשה להתמצאות וקשה להתנהלות.
בערים של הודו קשה להתקיים. למי שמגיע מהעולם המערבי קשה בעיקר להבין איך להסתדר בכאוס כזה. קשה מאוד לכל חמשת החושים שלנו להתמודד עם המציאות שם. קשה לראות את אלפי מקבצי הנדבות, קשה לשמוע את הצפירות הנוראיות וחסרות ההיגיון של הנהגים, קשה להריח את החרא של הפרות ושל שאר בעלי החיים ובני האדם בעיר, קשה לגעת שם במשהו מרוב זיהום. הודו לפעמים פשוט מחלישה את החושים וגורמת לנו לרצות לחזור במהרה למלון. וכך גם גיליתי שהמון המון מטיילים עושים אחרי שעתיים-שלוש ברחובות הודו. פשוט חייבים לחזור לנוח מהחוץ.
יש המון המון תובנות לספר ולשתף מהחוויה בהודו. כל כך הרבה, שבכוונתי לעשות זאת במספר פוסטים ולא באחד, ולהתחיל בניו דלהי. כל מקום בהודו שונה ומלמד דברים אחרים. בכמה מקומות נשברים מיתוסים על הודו (למשל הרוחניות, אבל זה לפעם הבאה...). המיתוס הראשון שהתפוצץ לי בפרצוף, כבר ביום הראשון בדלהי, הוא שלהודו לא נוסעים לנפוש (אלא אם כן נתקעים בחופים או בצפון). הערים של הודו הן הכי לא נופש. אני משום מה חשבתי שהודו תהיה מהממת לסגירת תקופה אינטנסיבית של שנתיים. הודו היא לא קלה ולכן אין בה אפקט של שלוות נפש אלא של מחלת נפש, ודלהי בפרט – היא מחלישה ומקצרת חיים כאחד.
ומה בכל זאת אפשר ללמוד מעיר בת 20 מיליון תושבים, ענקית, מפלצתית ומזוהמת כל כך ? יתרה מכך – מה כבר תל אביב 2008 יכולה ללמוד מעיר שנראית ממבט ראשון כמו גיהנום ?
אז אכן, דלהי היא עיר שמיד חוטפת ממך את שלוות הנפש הפנימית, מרסקת ואונסת אותך ללמוד כללים חדשים של עירוניות. מי שחושב שכשהוא נוחת בדלהי הוא מקבל "כאפה" של הודו – טועה. בדלהי מקבלים "מכות רצח" מהודו. בדלהי אתה לומד מאוד מהר שכהולך רגל אתה בתחתית סדרי העדיפויות. אף אחד לא יעצור לך, לפני כן יעצרו לפרה או לקוף שעובר בכביש. אין מעברי חציה כמעט, אין פחי זבל בכלל (הכל נזרק לרחוב) ואין אוויר לנשימה. דלהי היא לכל הדעות "קשה". קשה להביט על מקבצי הנדבות השרועים בהמוניהם ברחובות, קשה לנשום את האוויר, קשה לראות שמיים מרוב זיהום אוויר. בימים בהם אנחנו בתל אביב נלחמים על שבילי אופניים ועל שימור – בדלהי נלחמים לשרוד הליכה של 10 דקות ברגל. לעומת זאת בדלהי יש גם דברים מדהימים לראות וללמוד, ומבחינה זו ממש חבל שתיירים רבים "בורחים" ממנה מיד כשמגיעים.
אפילו ניו דלהי – עיר שלא מצליחה לספק תשתית ביוב ראויה – הצליחה להקים קווי מטרו שלא היו מביישים את אירופה. אחרי שיטוט של 3 שעות, שהרגישו כמו נצח, הגעתי פתאום ממש במקרה לתחנת מטרו ונותרתי שם פעור פה. לא יכול להיות שעיר כזו קשה הצליחה להרים 3 קווי מטרו ותל אביב עדיין תקועה בבירוקרטיה. פשוט לא ייתכן. ואולם, ייתכן כן ייתכן. המטרו של דלהי הוא מבין המרשימים שראיתי בעולם (כן, העולם המערבי...). חווית הנסיעה במטרו היא מדהימה דווקא משום שדלהי עצמה כל כך רקובה בתשתיות שלה, והנה פתאום לומדים שאפילו אצלה הנושא של הסעת המונים הוא לא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות אלא נושא שנמצא דרוש טיפול דחוף. זה גם מצחיק שבדרך כלל, בערים מערביות, המטרו הוא ה underground של העיר, על כל המשתמע מכך, ואילו בדלהי דווקא הירידה מתחת לקרקע היא ירידה למקום נקי, יפהפה, שקט ומעניק נחמה מכל מה שקורה למעלה.
ואגב סדרי עדיפויות, כלוחם חירותה של כיכר המדינה משיני העשירים נדהמתי לגלות את ה"קונאט פלייס" בדלהי. בתוך כל הבלאגן והשאון העירוני בעיר מצאתי עצמי משוטט עם מפת העיר ומשתוקק למצוא את הכיכר הגדולה המסומנת בה. אספתי עימי את כל הציניות שבי והזדרזתי למצוא איך כבר נראית כיכר בעיר כל כך מסריחה וקשה. והנה פתאום הגעתי לכיכר יפהפייה, גדולה פי 2 מכיכר המדינה (למי שחושב שכיכר המדינה פשוט גדולה מדי), ירוקה ומוקפת בארכיטקטורה אחידה עם עמודים מעוגלים ויפים.
וואוו. כיכר כל כך יפה בדלהי המכוערת? איך היא לא הרסה את זה ?
ובכן, לא רק שדלהי לא הרסה את הכיכר הכי גדולה שלה (כמו שבתל אביב עומדים לעשות), אלא שהיא המקום הכי שמור כמעט בכל העיר הענקית הזו. פנים הכיכר הוא פארק נעים ושליו, שממנו רק שומעים למרחוק את השאון התחבורתי אך לא סובלים ממנו, מתחת לכיכר יש תחנת מטרו גדולה, ומסביב לכיכר התפתח מרכז עיר שוקק וצבעוני. התושבים והתיירים בניו דלהי מצביעים ברגליים – הכיכר מלאה באנשים שמתיישבים בה לפיקניק, בזוגות צעירים שמחפשים פינה רומנטית, ובקבוצות של אנשים שקובעים בכיכר כמקום מפגש. הכיכר מהווה אבן שואבת , כי ככה זה – קידמה או לא קידמה – אנשים עדיין אוהבים מקומות ציבוריים שלווים ונעימים.
גם אנחנו בתל אביב – העיר בה אחוז בעלי המחשב האישי והאינטרנט הוא מבין הגבוהים בארץ – עדיין אוהבים כיכר. עדיין רוצים כיכר גדולה לקבוע בה עם חברים. עדיין רוצים מקום שיהיה מזוהה עם העיר שלנו ויהיה אחד מסמלי העיר שלנו. ואם בדלהי נפלה שלהבת – מה יש לתל אביב לומר ? למה אנחנו עדיין נלחמים להציל את כיכר המדינה ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה