יום שני, 22 בדצמבר 2008

מדינת תל אביב

במאי 2008 יצאה המהדורה השנייה של ספרם של ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב : "מדינת תל אביב-איום על ישראל". ספר(ון) זה מציג את הבעיה של ההתכנסות של תושבי ישראל (היהודים) אל תוך המרחב המטרופוליני של תל אביב, ואת הסכנות הכרוכות בכך. אפשר להתווכח המון עם הפרשנות של הכותבים, ועם עמדתם המאוד שלילית כלפי אנשי התקשורת, הפוליטיקה והתכנון, אבל בסופו של יום – עם העובדות והממצאים המרתקים שהספר מציג קשה וצריך להתווכח.

הסיכום שאני מציג כאן הוא ארוך יחסית, ומציג עמדה (של הכותבים) די ימנית, אבל אני חושב שכדאי מאוד להישאר עד הסוף ולהיחשף אליו, עבור מי שלא קרא על "מדינת תל אביב", משתי סיבות : א. הנושא של ההתכנסות שלנו – הישראלים – למרכז הארץ הוא בעל השלכות חברתיות, סביבתיות, פוליטיות וכלכליות. חשוב "שנדע מה אנחנו עושים". ב. חשוב בעיקר שמי שהשקפתו שמאלית – ידע להתמודד עם הטענות הקשות שמציג הספר, ובעיקר מול הטענה של ההשלכות הביטחוניות. העמדות של כותבי הספר הן מאתגרות מחשבתית גם למי שעמדותיו שונות לגמרי. ועוד סיבה - למי שבכלל לא בענייני פוליטיקה - הנושא הזה הוא מרתק מבחינה תכנונית, ומלמד כמה הפוליטיקה והתכנון בארץ קשורים זה בזה בעבותות, והאם אנחנו בתקופה של "תכנון לימי שלום" או "תכנון לימי מלחמה".

ואם כך...
התהליך של המאה ה 20 מאופיין, כידוע, בהתכנסות של תושבי כדור הארץ לערים הגדולות על חשבון נטישה של השוליים. מדובר בהתרכזות של עוצמות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. התופעה הזו של התכנסות משקפת את יחסי ה"מרכז שוליים" : המרכז הוא מפותח ושולט על המרחב הלאומי כולו, ובו מתמקדים הכוח הפוליטי והשליטה על המשאבים. מתרחשת בו הפעילות הכלכלית, אוכלוסייה איכותית ברובה, ומתקבלות בו החלטות עבור כלל המשק. המרכז הוא אבן שואבת לאוכלוסייה מכל רחבי המדינה, ומטבע הדברים ההגירה מגדילה את מספר התושבים ומגבירה את הפעילות הכלכלית. מה שמיוחד במקרה התל אביבי – טוענים הכותבים – הוא שכמעט בשום מדינה אחרת התהליך הזה אינו מאופיין בערעור על הריבונות של המדינה על שאר חלקי הארץ.
כך, לפי ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מתרחשים יחסי ה"מרכז שוליים" במדינת ישראל:

- עוצמה חברתית : חלוקת המשאבים אינה שוויונית. המרכז צפוף, מתרחשת בו פעילות אינטנסיבית, ומכיוון שהאזור עתיר בעיות, הטיפול בהן רצוף ומתמשך, ובעיות אקוטיות נפתרות בו במהירות יחסית – כדי למנוע עיכובים הגורמים להפסדי ענק לכלל המשק. בשוליים, לעומת זאת, אין "בעיות בוערות". הטיפול בהן איטי ובלתי מספק, משום שרוב המקורות המוגבלים ממילא מופנים למרכז. הבעיות המצטברות בשוליים עלולות בסופו של דבר לגרום למשק לא פחות הפסדים מאשר בעיות בוערות במרכז הארץ, שלא לדבר על האיומים הקיימים בגלל הזנחת השוליים
- עוצמה סוציו-אקונומית : כל הנתונים של מחקרים מצביעים במפורש על יתרונות המגורים במרכז הארץ : משכורת ממוצעת (פער של 1000 שקלים), חינוך, מספר האקדמאים, רמת חיים, הזדמנויות לעתיד, אשכול חברתי (5 לעומת 7), אחוז הזכאים לבגרויות, שיעור תעסוקה נמוך.
- עוצמה כלכלית ופוליטית : כל האליטה של ישראל נמצאת בתל אביב : האליטה הפוליטית, הביורוקרטית, הצרכנית והתקשורת. רוב החברות של המשק הבינלאומי נמצאות בתל אביב. כל הנהלות מוסדות הבנקים בתל אביב. 95% מההי-טק, 86% מהתקשורת ועוד.
- עוצמה תרבותית : המעמד היצירתי נמצא ברובו בתל אביב : 60% מאנשי האקדמיה, 90% מאמני הבמה, 54% ממשרדי האדריכלים. תל אביב מרכזת 75% מכלל הצופים בהופעות. תושבי תל אביב רבתי מהמעמד הבינוני והגבוה נהנים מתרבות קוסמופוליטית מרתקת ועשירה, ובאווירה זו של עושר כלכלי ונהנתנות נוצרת תחושה של "הכל בסדר" – וגם אטימות לענייני השוליים ולתהליכים המובילים לפורענות.
- עוצמה תקשורתית : רוב התקשורת הישראלית ממוקמת במרכז תל אביב, או לפחות הדוברים העיקריים בה : הטלביזיה, הרדיו, העיתונות, דוברי המשרדים, אקדמיה ומומחי תקשורת. ושימו לב לזה : "אנשים אלו חיים בכרך היהודי ומנהלים חיים עירוניים קוסמופוליטיים עשירים כאשר הכרך היהודי הגדול נוטע בהם ביטחון רב. רובם מעולם לא ביקרו בין כפר סבא לקלקיליה, ואם ביקרו ספק אם הבינו את הנעשה סביבם משום שתשומת לבם הייתה נתונה ליקב סמוך, לבקתת גבינות או למסעדה בסגנון פרובאנס. ממרחב אורבני זה הם בונים את תפיסת עולמם המוסרית, שוחרת השלום, האינטלקטואלית – תפיסה שאין לה כל קשה עם המציאות הישראלית. צבא עיתונאים זה – חלקם מקצועיים ומוכשרים וחלקם בורים – הם המגדירים את סדר היום הלאומי. זו עיתונות העוסקת במדרכות של תל אביב ובחתוליה, הנכנסת לפרטי פרטים של שיפוץ היכל התרבות, של התזמורת הפילהרמונית, ומתעלמת לחלוטין מן הנעשה בטבריה, עפולה, עכו, נתיבות ויתר ערי השוליים. עיתונאי תל אביב מסרבים להגיע לירושלים או באר שבע או בחיפה. החגיגה השנתית שלהם באה לידי ביטוי בכנס הרצלייה. כשאין דיווח על הפריפריה היא איננה קיימת, וכשהכל סובב סביב תל אביב – מתעצבת בדיעבד תפיסת עולם מעוותת של ישראל ושל האיומים על קיומה. ובעוד ישראל מתכווצת סביב גוש דן, התקשורת עוסקת ברכילות, בחידונים ובמצעדי רקדנים. אם העם היהודי יקים בעתיד ועדת חקירה לבירור סיבות קריסתה של ישראל – תשב התקשורת במקום כבוד על ספסל הנאשמים".
- עוצמה צבאית : מטרופולין תל אביב הוא מוקד הכוח הצבאי של ישראל. ישובים בו המטכ"ל ומשרד הביטחון, המודיעין, המכללות הצבאיות, התקשורת הצבאית. כבר 50 שנה מדברים על העברת הבהדים דרומה, ו 30 שנה על העתקת המכללה לביטחון לירושלים. בינתיים נמצאים רוב המתקנים הצבאיים בגוש דן. מבחינה ביטחונית אסטרטגית זו טעות וזה מסוכן ולא הכרחי. מרכזיותה של תל אביב בישראל היא כה מכרעת – עד שעל ידי פגיעה בה ניתן לנטרל כמעט את כל הכוחות הפועלים במדינה.
המפה של ישראל, והמגמות הקיימות בהווה ובעתיד הקרוב, אכן מצביעות על התחזקות הולכת וגדלה של תל אביב, לעומת היחלשות של כל שאר הערים הגדולות. בין ירושלים לתל אביב יש תחרות רבה על אוכלוסייה, על משאבים ועל עצם מעמדן. חיפה מתקשה לשמור על זהות עצמית ומאבדת את חשיבותה. באר שבע חלשה מכדי לעצב עצמאות כלשהי. מטרופולין תל אביב הפך להיות "אי של מערביות" בלב המזרח התיכון העוין ומקרה ייחודי בעולם. ההצלחה של ישראל לשמור על אופייה המערבי אינה מובנת מאליה – שכן מדובר באוכלוסייה מגוונת בהרכבה הכלכלי, האתני, הלאומי והתרבותי.
המספרים מדברים בעד עצמם : אוכלוסייה הליבה של ישראל גודלת בהדרגה, אוכלוסיית השוליים קטנה. 74.2% מהתושבים גרים על קו המים של ישראל, ורק 25.8% בשאר חלקי הארץ. זהו גם הרס סביבתי. בחיפה שיעור היהודים הולך ופוחת באופן משמעותי. באזור באר שבע מתקרבים היהודים לתיקו עם הבדווים, כך גם בירושלים. בגליל שיעור היהודים הוא 22-24% בלבד. לעומת זאת - 92% מאוכלוסיית מחוז המרכז הם יהודים. 8% מיעוט ערבי. בעקבות נטישת יהודים את השוליים ועקב ריבוי טבעי גבוה בקרב הערבים גדל שיעור האוכלוסייה הלא יהודית שם, ובכך הופכת ההתכנסות לתל אביב רבתי לאסון לאומי, שכן השוליים נשמטים מן הריבונות היהודית בתחום הדמוגרפי ובשורה של תהליכים נלווים לכך ו... "...כך מקבלת ההתכנסות לתל אביב רבתי של יהודי ישראל מול העם הפלסטיני כולו – משמעות הרת אסון : אם במדינת תל אביב מתגוררים כ 3-3.5 מיליון יהודים, ויתרתם פזורים ברחבי ארץ ישראל באיים קטנים חסרי משמעות גיאופוליטיים והם צפויים להתכנס ולהגר למדינת תל אביב – אזי כ 9 מיליון פלסטינים סוגרים עליהם במרחקים של מטרים ספורים בלבד... "



סופר וביסטרוב מאשימים את התקשורת בבורות, את הפוליטיקאים באדישות ובעיקר את המתכננים – בבגידה בציונות. לטענתם חלקה של המערכת המתכננת בהתכנסות לתל אביב רבתי הוא גדול: מנהל התכנון של משרד הפנים מסתפק בשני העשורים האחרונים בניסיון לשמירה על המצב הקיים, ונכנע שוב ושוב לכוחות הנדל"ן קצרי הראות. בשנות התשעים הייתה לישראל הזדמנות פז לפזר ברחבי הארץ את 800 אלף היהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר, אך במקום זאת הוכנה תכנית המתאר הארצית – תמ"א 31, ואחריה עוד אחת – תמ"א 35 – המתמקדות שתיהן בעיקר בתל אביב רבתי. תכניות אלו בגדו בציונות כדי לזכות בהצלחה מיידית של קליטת עולים במקומות הביקוש הגדולים. תכניות אלו הן שהביאו לתמונה של ישראל 2008. אחת ההצדקות המדהימות לתכניות אלו הוא ש"ישראל הולכת לקראת סביבה של שלום" עם כל השכנים , ואין מה לדאוג לשוליים – שהרי לצרפת דמינו, כשוויץ היינו...". המתכננים דיברו בשתי קולות – האחת – השמיעו דברים לקהל על פיזור אוכלוסייה ועל דאגה לשוליים, והשנייה – מאחרי הקלעים – אכלוס אזורים המתפנים מתשתיות לאומיות בצריפין, ברמת השרון, בצומת פי גלילות ובתל השומר. דוגמא למדיניות אובדנית זו היא הקמת מודיעין – אשר יצרה תנאים ליהודים לברוח מירושלים ולהתקרב לתל אביב.

במשך השנים רווחת התפיסה כי העיר גולשת בהדרגה אל השוליים, והצפי הוא שהאוכלוסייה מן המרכז תגלוש לטבעות הקרובות לליבה – וכך גם מרכזי המסחר, העסקים והתעשייה, ומשם תימשך הגלישה אל השוליים הרחוקים יותר. במושגים ישראליים תל אביב אכן גלשה – לגוש דן. הגלישה של העוצמות הלאומיות היא לגוש דן ולא לשאר הארץ. גלישת המרכז לשוליים מתקדמת בעצלתיים בעוד ההתעצמות וההתבדלות של הערבים בשוליים מתבצעת במהירות עד כדי היווצרות עובדות בלתי הפיכות שגלום בהן אסון לישראל היהודית .עד שהגלישה תתקיים כבר לא יהיה לה לאן להגיע כי לא יוותרו של יהודים וגם לא יהיה היכן להקים, לבנות , לסלול, לתעש ולגור.

ואיך ניתן להתגבר על הסכנה הצפויה לדעת כותבי הספר ?

1. להציל את ירושלים.
2. לרכז מאמץ לאומי אדיר בצפון הנגב סביב באר שבע.
3. להפסיק להשקיע השקעות לאומיות במרחב תל אביב. שכל ההון הלאומי יופנה לשוליים הלאומיים , ובין היתר יש לקרב את כל הפריפריה לליבה התל אביבית ולהיפך. כל מוסד הנתמך על ידי הממשלה – בתחומי הבריאות, רווחה, חינוך ותרבות – יתבקשו להעביר בסיסים לשוליים (ובעיקר לירושלים).
4. את כל הפעילויות הממשלתיות, ובעיקר הביטחוניות, יש להפנות לירושלים – חצר המכללות בהרצלייה, גלי צה"ל, דובר צה"ל, מסיבות עיתונאים.
5. יש לעצור את התנפלות הנדל"ן התל אביבי על מרחבים שמפנה צה":ל – לטובת ריאות ירוקות במקום לטובת הגדלת האוכלוסייה.
6. כדי להצליח במשימה יש להכתיב לנערי האוצר, כולם תל אביביים, את המדיניות הלאומית כדי שיפעלו לפיה, ולא להסכים לכך שהם יכתיבו לראש הממשלה מה עליו לעשות.
7. תחבורה המקרבת את הפריפריה למרכז.
8. פיזור מוסדות ציבור
9. סיוע לאוניברסיטאות בבאר שבע, כרמיאל, צפת וקרית שמונה.
10. הגדלת ההון האנושי בפריפריה.
11. שיפור שירותי הבריאות בשוליים
12. אילוץ התקשורת להגיע לשוליים : "על כל נושאי המשרות ייאסר להופיע בתל אביב רבתי , אלא רק בירושלים בכל הצהרה מדינית או ציבורית. החלטה כזו תאלץ את התקשורת התל אביבית לצאת מן החממה שלה, לעלות לירושלים ולהתפזר בשוליים. בבואם לשם הם ייתקלו בנופים, באנשים, בבעיות ובגבולות שעד כה הם לא ידעו על קיומם. כאשר ידווח רבות על ההפקרות בשוליים, על הגבולות הפרוצים שם, על נטישת השוליים – אז יתעוררו גם בתי המשפט ובהם בית המשפט העליון, ויבינו שיש נתק בין ה"משחקים": הלא רלבנטיים דמויי הולנד בלגיה בבתי המשפט הירושלמים והתל אביביים, לבין המציאות המזרח תיכונית....פעולות כאלו, ובצידן עידוד ממשלתי מסיבי של מפעלי תעשייה לעבור מתל אביב רבתי לשוליים רחוקים יותר – יביאו לשם בעקבותיהם מקצת רואי החשבון, עורכי הדין, מסעדות היוקרה ושאר מרכיבי הכוח של תל-אביב.
13. קירוב האוכלוסייה הערבית - שיפור איכות החיים שלהם והשקעה בתשתיות החינוכיות, הפיזיות והבריאותיות של האוכלוסייה. להטיל עליהן את אותן החובות של יהודים – שירות המדינה.

*** *** ***

שוב, אפשר להתווכח המון עם העמדה הימנית של הכותבים (על אף שהפתרון האחרון שהציעו אינו כה קיצוני...). אפשר גם לטעון שהבעיה היא בעיה רק מנקודת מבט ימנית קיצונית, ואולי ה"תל אביביים הנהנתנים" חושבים דווקא שהריבונות של המדינה לא תתערער אם יגורו בשוליים שלה קבוצות אוכלוסייה שונות כל עוד אינן מופלות. אבל אפשר גם לעיין בפתרונות שהספר מציע ולמצוא שחלקם נכונים וישימים, גם בלי קשר לביטחון אלא לתחומי החברה. וודאי יש שיגידו שנמאס כבר לשמוע שאנחנו חיים כאן בבועה, ואם כל המדינה הייתה מתנהלת דרך המשקפיים של תל אביב מזמן לא היינו פה בצרות כאלו. אבל הבעיה קיימת – והנושאים שהכותבים מעלים אכן במגמת החרפה. ואפילו אם היינו "בבועה" ואפילו היינו מנותקים מהמציאות הישראלית והיה איכפת לנו "רק מהמדרכות והחתולים ברחובות" ובכלל לא מפוליטיקה – גם אז לא היינו יכולים להישאר אדישים להשלכות הסביבתיות והחברתיות של העומס שעתיד להיווצר על תל אביב. מבחינה זו דווקא הטענה של הכותבים מפריכה את עצמה כי על אחת כמה וכמה חשוב כן להשקיע בתשתיות התחבורתיות במטרופולין תל אביב ולא להזניחן, שהרי הן לב ליבה של אוכלוסיית מדינת שלמה, ובתחבורה יעילה ניתן היה לקרב את הפריפריה למרכז. קשה לי להתווכח עם טיעונים פוליטיים גרידא, אך נושא שהוא תכנוני-פוליטי-סביבתי – כמו נושא הנגשת הפריפריה – דווקא הכי מצדיק מהפך תחבורתי בארץ שמשפר בו זמנית גם את הנגישות אל המטרופולין וגם בתוכו. שהרי גם אם ניישם את הפתרונות המוצעים בספר – ונהגר בהמונינו לשוליים – עדיין תהיה פה במרכז הארץ אוכלוסייה גדולה משמעותית, ומטרופולין של כל הארץ. המטרה לא צריכה להיות להחליש את מטרופולין תל אביב – אלא לחזק גם את שאר חלקי הארץ!

ואם מחפשים באמת פתרונות תכנוניים ריאלים, ולא: "יאללה, בואו ננטוש את תל אביב ונפתח הכל חוץ ממנה" אז וודאי אפשר לחזק את הפריפריה במקביל – כמו רכבת לגליל, לטבריה ולדרום הנגב (מבחינת התחבורה), כמו הכנת תכניות יצירתיות ומרעננות עבור יישובים קטנים בפריפריה (ולא הקמת ישובים שיפגעו במעט הסביבה שנותרה לנו), ואף אולי יגידו כאן אנשים מהקצה השני של ארנון סופר : כמו נטישת התנחלויות והחזרת מזרח ירושלים כדי לפנות משאבים שלנו לחיזוק הפריפריה. שוב – הכל בעיני המתבונן. בכל אופן הדור הבא (ובוודאי הדורות הבאים) הולכים להתמודד עם מציאות שונה מהדור שלנו. במציאות הזו הם יהיו אלו שנבלעים בתוך מרחב תרבותי שונה ולא בולעים בתרבותם מרחבים סמוכים.

לאור התחזיות הקודרות של ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב - מעניין אם הנכדים שלנו יגידו עלינו שבאמת ישנו בשמירה על ארצנו (והתעסקנו במדרכות ובשיפוץ הקאמרי של תל אביב) ובגללנו הם מצטופפים לתושבי "מדינת תל אביב" , או שהם ייהנו מתקופה של שלום ויחשבו שהיה פה "תכנון לימי שלום" שהציל להם אם משאבי הארץ.


ולסיום, רק הערה לגבי הטענה (שאפילו שהיא פחות משמעותית מהאחרות בספר...) שבגלל שיש לנו בעיות ביטחוניות כולנו צריכים להתעסק רק בהן: אני לא חושב שבמקום לחשוב איך הרחובות שלנו צריכים להיות נעימים יותר – כולנו צריכים לצאת לרחובות ולהתעסק בתסכול תמידי על מצבנו הביטחוני. יש פה עדיין חברה שמכילה אנשים עם שאיפות הגשמה שונות מהתעסקויות עם פוליטיקה. יש פה צרכים אחרים חוץ מהצרכים הביטחוניים. או כפי שכבר אמרו חכמים – הבעיות הביטחוניות של ישראל לא צריכות לבוא במקום הבעיות האחרות. חוץ מחברה בטוחה אנחנו רוצים להיות גם חברה טובה ושטוב לה.

2 comments:

  1. נראה כי הסופרים נשאבו ונספגו עד לשד עצמותיהם בהיגיון הלא בריא של קסנופוביה ופחד מן האחר, כאילו קבוצות המיעוט ובתוכן המיעוט הערבי מכתימים את המולדת. ברור שבסופו של יום כל מערכות המדינה והחברה שלובות זו בזו. גישה שוויונית אמיתית יכולה אולי לערער את הסטטוס קוו הקיים ולעורר התנגדות בקרב חלקים מהציבור היהודי, אך בראיה ארוכת טווח הדבר יגרום ליציבות ולחברה בריאה יותר. נראה לי מופרך לטעון שמי ש"חוטא" ומתעניין גם בתרבות והולך ומתענג על קונצרטים מדי פעם הוא בהכרח מתעלם מהמציאות הפוליטית והביטחונית. אין פה כל סתירה. לטעמי, אוכלוסיות רבות באזורי הפריפריה, גם כאלו הסובלים ממציאות בטחונית בעייתית דווקא משוועים להסחות דעת בצורה תרבותית זו או אחרת. בנוסף, מרבית הארגונים לשינוי חברתי בתחומים שונים: תכנון, זכויות אדם, קיימות וכדומה מצויים בתל אביב. הדבר מצביע על כך, שתושבי תל אביב דווקא מתעניינים ומעורבים, עושים מעשה ואינה פאסיביים. נקודה אחרונה, אחוז גדול של תל אביבים הוא כלל לא תל אביבי במקור. אני, למשל, גרתי רוב חיי בירושלים. הרבה ירושלמים לשעבר עברו להתגורר בתל אביב או באזור המרכז. משמע, הם מכירים מציאות אחרת ועדיין קיימים קשרים רבים הקושרים אותם לערי מוצאם.

    השבמחק
  2. אין לי ספק כי כותבי הספר לא התכוונו להטיף לספרטניות רוחנית ותרבותית-ולא לצייר משוואה של או תרבות ותל-אביב או ציונות ושאר ארץ ישראל.
    מה שהספר כן מביע הוא חשש מפני דחיקת הרגליים של העירנות הלאומית עי דקדנס ומדיניות בת-היענה.
    מדיניות שבתל-אביב יש לה אחיזה יתרה.

    עידו.

    השבמחק