יום ראשון, 7 בדצמבר 2008

צ'אנדיגר – עוד שיעור בתכנון מהודו ...

צ'אנדיגר היא עיר שמתכננים, אדריכלים וחובבי אורבניקה לא יכולים להישאר אדישים אליה. היא אנטי-תיזה לעירוניות של הודו. כמעט ולא ניתן למצוא בהודו ערים כמותה – עיר כה מתוכננת, מוקפדת, מרושתת בשתי-וערב של דרכים, שבילי אופניים, כיכרות ירוקים...

From אורבניקה - התעוררות עירונית
שבילי אופניים ?? בהודו ???

צ'אנדיגר, בת כמעט מיליון תושבים, הוקמה בשנות החמישים של המאה הקודמת במטרה לשמש כעיר הבירה של מדינת פאנג'ב. ב 1996, משהוקמה מדינה נוספת בהודו - הפכה העיר לבירת שתי מדינות. בהתאם לכך נהנית העיר מרווחים כלכליים מהיותה מרכז הממשל של שתי מדינות.

כבר כששמעתי על צ'אנדיגאר לראשונה, מחבר אורבניקה, התעורר בי יצר הסקרנות, ומהרגע שנתקלתי במפת העיר, ממש במקרה, החלטתי שאני חייב להגיע ולהבין איך נראית במציאות עיר בהודו אשר נראית במפה כמו מנהטן. ומה קורה כשמתכננים להודים עיר כל כך שונה מהתבנית האורבנית המוכרת. ואם כבר הגעתי לעיר שתוכננה מראש להיות שונה, אוורירית ומסודרת – מה אפשר ללמוד ממנה על תכנון ערים?

כבר בכניסה לעיר מבחינים ברוח השונה של המקום. קודם כל : יש רוח. יש אוויר לנשימה. יש אופק. האוטובוס הבינעירוני שהגעתי איתו נכנס לעיר, ולקח לו עוד חצי שעה להגיע לתחנה המרכזית שבמרכז העיר. חצי שעה של עצים, עצים ועוד עצים. לא מצאתי בינתיים עיר...



כך נראית העיר בזמן נסיעה בה.. בקושי רואים מבנים.

לה-קרבוזייה הוא זה שחרט את גורל העיר. במוזיאון של העיר מוצגת ההיסטוריה התכנונית שלה. מסתבר שהייתה לעיר תכנית שונה לגמרי ממה שקרבוזייה הכין. כשהתקבלה ההחלטה להקים בירה חדשה, הטילה ממשלת פאנג'ב את המשימה על מתכנן הערים האמריקאי אלברט מאייר ועל האדריכל הפולני מתיאס נוביצקי. תוכניתם התבססה על צורת עלה שבתוכה השכונות. אלא שנוביצקי נהרג בהתרסקות מטוס ב 1950, ומאייר החליט לנטוש את התכנית. המינוי עבר אל האדריכל השוויצרי לה קורבוזייה, הידוע במבני הבטון והזכוכית הפונקציונאליים שלו. הוא שינה את התכנית מהיסוד והתמיד בקפדנות הגיאומטרית שלו. התוצאה: כן, הרבה הרבה הרבה קווים ישרים ועצים. המוזיאון מציג, בין היתר, כיצד הייתה נראית העיר אילולא נפטר נוביצקי (המידע לקוח ממדריך "העולם", 2004).

וזוהי צ'אנדיגאר, בעיניי : "מרוב עצים לא רואים עיר" וזהו שיעור סופר חשוב בתכנון, שיעור שבו למדתי כמה חשוב לא להישאב לקצה השני של צורת תכנון כשרוצים לתכנן עיר מסודרת וירוקה, במקום עיר מפותלת וצפופה. ואז נשאלת גם השאלה מה קורה כשבונים עיר עם כאלו יומרות, אך לחברה/תרבות שרגילה למשהו אחר לגמרי? האם התרבות המקומית וההרגלים העירוניים יתאימו את עצמם למבנה העיר ? או האם העיר תהיה אותה גברת בשינוי אדרת ?

מסיור בן שלושה ימים בעיר למדתי שלא ניתן לקבוע בנחרצות מה השתלט על מה : התרבות ההודית על המבנה דמוי מנהטן של העיר, או להיפך. היו דברים לכאן ולכאן : כך למשל – מעברי חציה : עדיין מצרך נדיר בעיר, זבל ברחוב – נפוץ כן נפוץ, פחד אלוהים לחצות כבישים – עדיין. מצד שני : נתיבים מסודרים, כלי רכב מכל הסוגים לא נוסעים היכן שבא להם בכביש כמו בדלהי או בערים אחרות, אלא בנתיבים שלהם, ומרכז אחד גדול גדול – ומוצלח מוצלח , עם המון המון הודים עם השמנת יתר וסימני אמריקניזציה בצורת שקיות בגדים מחנויות יוקרתיות, מותגים, מסעדות יוקרתיות, והמון ג'אנק-פוד.

From אורבניקה - התעוררות עירונית

כיכר העיר - רובע 17

מעבר חציה נדיר בנוף האורבני ההודי, שכיח בצ'אנדיגר. עדיין אנשים רבים עוברים את הכביש שלא במעבר חציה.


פחות זבל ברחובות...
ועדיין תתלה ההודית כביסה ברחוב...


המרכז שוקק החיים , רובע 17

המעבר מערים אחרות בסביבת צ'אנדיגאר אליה הוא מעבר חד. כל הדרך לצ'אנדיגאר קשה שלא לחשוב על הרעב והעוני שחווים ההודים (300 מיליון הודים חיים מתחת לקו העוני...) , קשה בעיקר כי רואים אותם כל הזמן בתחנות הרכבת, האוטובוסים, ברחובות, על המדרכות (אם יש כאלו), ואיפה לא. והנה פתאום מגיעים לעיר שהמחירים בה לא פחות זולים מתל אביב (קניתי שם סנדביץ' של subway הידועה ב 30 שקלים !! זהו מחיר של ארוחה מלאה + נסיעה בריקשה בערים כמו רישיקש והארידוואר). הנה פתאום מסתובבים להם מאות ואלפי הודים, כל ערב במרכז המסחרי העצום של העיר – לבושים בג'ינסים, מדברים יותר אנגלית מהינדית, תופסים המבורגר של מקדונלדס ביד וסובלים מהשמנת יתר שהפכה מנת חלקם של רבבות הודים מבוססים בערים הגדולות. ואז נשאלת השאלה – מה הם חושבים על כל העוני והרעב במדינתם ? איך הם חיים עם הפערים הלא נתפסים הללו ? התשובה כמובן טמונה בדת שלהם, בקבלה שלהם את גורלם. והפנים האמיתיות של הודו , כך מסתבר לי , ממש לא נמצאות בערים הקטנות שתיירים כל כך אוהבים, הפנים האמיתיות של הודו נמצאות בדיוק בפערים הללו – במדינה שבה יש אלפי מיליונרים אבל מאות מיליוני רעבים ללחם. במדינה שבה חולצה ברישיקש עולה 8 שקלים , ובצ'אנדיגאר – לא פחות מ 80 שקלים.

מה שקרה בסופו של דבר, לטעמי, הוא השפעה הדדית של התכנון והתרבות המקומית. קצת פחות זבל ברחוב, קצת יותר מעברי חציה, קצת פחות מבנים הרוסים, הרבה יותר עצים, קצת פחות עוני, הרבה יותר מותגים. והאם קרבוזייה הצליח במשימתו לבנות עיר שמסמלת את העתיד של הודו? קשה כמובן לשפוט בעיניים זרות. אני אישית הייתי מעדיף לחיות בשכונה "נורמלית" של מומבאי מאשר בעיר שבה כדי לקפוץ לחבר שלי אצטרף לנסוע שעה ברכב בלי שום נוף אורבני. אבל יכול להיות שבשביל הודים מבוססים צ'אנדיגאר היא משב רוב מרענן מהערים המזוהמות האחרות. מכל מקום - קשה יהיה לומר על צ'אנדיגאר שהיא עיר נוחה, קומפקטית. זוהי עיר ירוקה, עם שבילי אופניים, מדרכות, מבני ציבור מעטים מרשימים – אבל חסר בה משהו שהוא בעצם הכי חשוב – חסרה בה תחושה של עיר. הבניה בה כל כך דלילה שנדמה לפעמים שפשוט נמצאים בכפר ענק שלא נגמר. אמריקאי משהו. פרבר...

ואם נחזור לעניין התובנות האורבניות, ולאו דווקא על הודו עצמה, הרי שצ'אנדיגאר היא דוגמא לתכנון שברוח הזמן שלנו נחשב לתכנון בזבזני – ביזבוז אנרגיה, ביזבוז זמני נסיעה. היא דוגמא לעיר בעלת אופי פרברי, הכי לא קומפקטי, בית פה בית שם, והרבה הרבה עצים.

ואגב חיסכון ואגב רוח הזמן - מה שראוי מאוד לציון הוא גן הפסלים "נק צ'אנד" המדהים שנמצא בעיר. זהו פארק הזוי שנבנה כולו במשך 40 שנים על ידי נק צ'אנד, וכמעט כולו נבנה מחומרי פסולת, עוד לפני שדיברו אפילו במערב על מיחזור. הפארק מסמל תודעה סביבתית מיוחדת במינה בהודו, תודעה של ההודים בצ'אנדיגאר.


מיחזור של כלי בית

From אורבניקה - התעוררות עירונית



ככה עוזר הממשל לתושבים לשנות הרגלים (ברוב הערים בהודו אין כלל פחי זבל ולכן התושבים מורגלים לשפוך את הפסולת ברחוב. בצ'אנדיגר יש יחסית מעט מאוד פסולת ברחוב... )

4 תגובות:

  1. כפיה שלטונית, זאת בעצם עיר כברזיליה, שהוקמה ע"פ החלטה פוליטית/גאוגרפית וכדי להיות עיר ממשל, כלומר מקום שהאוכלוסיה מועברת עליו בכח החלטת ממשל ומתפתחת למקור תעסוקה, כשהתפיסה הבסיסית שלה הוא ארגון מערכת תחבורה מבוססת על המכונית הפרטית ושם היא נשארה.
    כלומר שהעיר הותוותה כBROADCARE CITY של פרנק לויד רייט, ע"פ תפיסות מערביות של עיר, החלטה של מרכז ושכונות ומעין איקון שהפך לבסיסה של עיר.
    לא עיר טבעית, אלא שסוג של כלא שאין לו עבר וכנראה אין לו בדיוק עתיד, אלא אם נשחרר אותו להתפתחות עצמאית, ללחצי השוק, לצרכי התושבים.
    כל עוד הממשלה תמשיך להזרים כסף ולקיים את העיר היא תשאר וברגע שיופסק עורק הזהב תעלם כאותן ערי רפאים באלסקה/רוקיס' וכד'
    עיר היא משהו אחר, משהו שחיי, שתוסס, שלא בדיוק מצופה ונושם, ובעיקר, מערכת של לחצים שמתאזנים וכך מתקיימת.

    השבמחק
  2. מעניין באמת מה יעלה בגורלן של ערים תלויות רכב פרטי עוד 100-150 שנים, כאשר הזהב השחור יהפוך נדיר ביותר, ואם לא ימציאו "נפט" אחר.

    השבמחק
  3. רחובות ריקים מאדם, הם גם מסוכנים לאדם. כשאין חיי רחוב אין פיקוח חברתי אין עזרה הדדית בין זרים אין הווי עירוני. עוד "עיר גנים" נבובה בה המסחר משתרע בחלק מאוד מסויים ומרוקן את שאר העיר מההווי העירוני שיכל להיות בה.

    השבמחק
  4. מעניין אם יוזם הקמת העיר-נהרו-היה אוהב את התוצאה של חזונו.
    על כל פנים עולה מכך עיר ששונה מאוד מההרגל ההודי לחיים מודרניים-אבל שבכל זאת מצליחה להיות הודית.

    השבמחק