אתמול חזרתי מגרמניה.
אין זו הפעם הראשונה שלי בה וראיתי בחיי כמה וכמה ערים גרמניות, על מנת שמחשבתי תקרום עור וגידים ותתורגם למילים. ביקרתי במרכז העיר של מספר ערים בגרמניה והתחושה הייתה טובה, לא רק בגלל שמדובר בחו"ל. לאחר כמה דקות הבנתי שרעשי הרקע אינם מלווים בצפירות ואגזוזים, אלא ברקיעות הליכת העוברים והשב ים ובדיבורים. הריחות שחילחלו לאפי לא היו של פיח וזיהום, אלא של המאפיות המפורסמות, שמשום מה כולן מלאות, על אף שנמצאות כל כמה מטרים. ליבת המרכז המסחרי בערים רבות בגרמניה ממוקמת על מתחם מדרחוב גדול, הסגור למכוניות או המאפשר מעבר של חשמליות לא מזהמות, דבר המאפשר חווית קניה מהנה ושלווה. הדבר היפה הוא שמדובר במגוון חנויות ועסקים, כך שכל הסידורים והקניות יכולים להיעשות בו וזאת מבלי שרעש המכוניות ואדי הגזים יפריעו.חזרתי לתל אביב, הגעתי לאלנבי ודיזינגוף ומיד התגעגעתי למדרחוב של היידלברג, אסן, פרייבורג, דואיסבורג, קלן, והרשימה עוד ארוכה.
די לתכנון מוטה התחבורה. התחלואה בגין הזיהום ידועה והיא רובצת על כתפי אלו שלא השכילו ליצור מרחב פתוח ציבורי להולכי רגל. כמה אירוני לספוג זיהום כבד ומזיק בדיזינגוף או אבן גבירול ואז להיכנס לבית קפה, בו העישון אסור. שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שהחוק האוסר עישון במקומות ציבוריים הוא מבורך, אך יש לי תחושה שכוונתי הייתה ברורה.שתי הערות נוספות לסיום. נא לבחון את התמונה של פחי האשפה. הם מחולקים לסוגי הפסולת השונים והמיחזור נעשה זמין ונגיש בכל מקום. כמו כן, החשמליות והאוטובוסים מציינים לפני כל תחנה את שמה ברמקול, אשר גם כתובה על מסך בקדמת הרכב. בשל העובדה שיש תשתית נתיבית נפרדת לתחבורה ציבורית, כל תחנה מצוידת בלוח זמנים מדויק (נניח, 8:43 וזה אכן מגיע ב 8:43). תענוג. לראש היהודי יש לעיתים הברקות, אבל זו לא בושה ללמוד דברים מאחרים. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה