יום חמישי, 31 ביולי 2008

דרושה עזרה - איסוף חומר לאוגדן מידע בנושא בנייה ירוקה

המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים, לשכת התכנון מחוז תל אביב מעוניינים לערוך אוגדן מידע בתחום הבנייה הירוקה. האוגדן יכלול מאמרי רקע קצרים, מראי מקום לעבודות ומסמכים שנוגעים לנושא, רשימת הנחיות ותקנים הקיימים בארץ ובעולם בנושא זה.

קהל היעד הוא צוותי בקרת תכנון במוסדות התכנון בכול הרמות- ברמה הארצית (מנהל התכנון), ועדות מחוזיות וועדות מקומיות.
אנו פונים בבקשה לקבל מאמרים, הפניות למאמרים ומסמכים בתחום הבנייה הירוקה, תוך התמקדות בהיבטים הקשורים בשימור אנרגיה. אנא הפנו בקשה זו לכול מי שלדעתכם יכול לתרום מידע לאוגדן.

את המאמרים אנא הפנו לכתובות הבאות:
גליה בן שוהם- galia@sviva.gov.il - נייד- 050-6233376
נילי יוגב- niliy@sviva.gov.il- נייד- 050-6233227
עמית שפירא- shapira13@bezeqint.net נייד- 052-5708198
גליה בן שוהם- מנהלת אגף תכנון- המשרד להגנת הסביבה

יום שלישי, 29 ביולי 2008

אורבניקה וקרית ספר – על דמוקרטיה, ירוק וכיכר המדינה – פרוטוקול 29.07.08

מפגש אורבניקה הפעם התקיים בקרית ספר. לכל מי שלא יודע, תושבים באזור קרית ספר החלו לאחרונה בקמפיין ציבורי הדורש השארת השטח הפתוח מאחורי בניין מפ"י (המרכז למיפוי ישראל), שהינו בניין לשימור, כשטח ציבורי פתוח וירוק. התושבים, נפגשים מדי שבוע בימי ג' לפיקניק משותף. אורבניקה הגיעה להתרשם ולקבל סקירה על המתוכנן במקום. את הסקירה העביר שמוליק, פעיל גם באורבניקה, והיא כללה את הצגת החלופות לפיתוח המקום שהוצאו. את החלופות השונות, כולל "חלופת גורביץ", ניתן לראות בקבוצה "ירוק במקום בטון" של ההתארגנות בגוגל. המפגש גם כלל שיחות עם מובילי המאבק ונסיון להבין מדוע ולמה הם רוצים שם דווקא שטח ציבורי. אולי כי מדובר באזור עם מחסור חמור בשטחים פתוחים, מחסור אשר גם במידה והשטח יישאר פתוח עדיין יישאר מהותי ביותר.

לאחר ההתרשמות מהפעילות הציבורית הערה הקוראת ליישום דמקורטיה והקמת פארק במרחב הציבורי, עברנו אל ביתו של שמוליק שם עסקנו בפרויקט "פנטזיה אורבנית" – כיכר המדינה. אדר הציג את סקירה תכנונית של הכיכר, דרך התכניות השונות שגובשו לאורך השנים וסיים בהדמיות שהוא מכין במסגרת הפרויקט. טיזר – מדובר על 3 חלופות תכנוניות "פנטזיונריות" ולאו דווקא יישומיות לכיכר. ההדמיות הפילו אותנו מהכסאות! חכו חכו... פרטים בהמשך.

דבר נוסף שעלה בפגישה הוא פרויקט הפירסום לעידוד מודעות ציבורית למפגע "אופנועי המדרכה" והמחסור במקומות חנייה אשר מנציח אותו ומהווה גורם מגביל לפתרון הבעיה של פגיעה בזכויות הולכי הרגל. כולם מתבקשים לחשוב על הפרויקט לקראת הפגישה הבאה. כמו-כן, הוזכר כי ניתן לפנות במסגרת פרויקט "סיירת 106" אל המוקד העירוני ולהתלונן על חניית רכבים על המדרכה. חשוב לזכור לדווח גם על הגשת הפניה בבלוג לפי הפירוט המתבקש.

לבסוף, החלטנו לעלות מדרגה לקראת רישומנו כעמותה. בשלב זה אנו קוראים לכם להצטרף למפגשים, לעשייה ולקריאה שוטפת בבלוג. הסיפוק מעיסוק בעירוניות --- מובטח!

יום ראשון, 27 ביולי 2008

כנס בנושא: בינוי תל אביב ההיסטורית - המרחב הציבורי

להלן רשמיו של אדריכל אדר אופנהיים, חבר אורבניקה, מכנס בנושא המרחב הציבורי שהתקיים בבית האדריכל ביפו בתאריך 23.7.2008:

ביום רביעי האחרון נכחתי בכנס אדריכלי שהתקיים בבית האדריכל ביפו. זהו כבר הכנס הרביעי שמתקיים במסגרת זו, כאשר הפעם הנושא המרכזי היה "המרחב הציבורי".
הכנס היה מרתק ביותר והוצגו בו מגוון פרוייקטים עתידיים וכאלה שכבר בבנייה, כולם פרוייקטים אשר אמורים לתרום באופן משמעותי לטיפוח ושיפור המרחב הציבורי בעירנו האהובה.
לפני שהחלו בהצגת הפרוייקטים השונים, שאותם אפרט בהמשך, הרצו תמי גבריאלי, מנהלת היח' לתכנון אסטרטגי, כמו גם מהנדס העיר, אדר' חזי ברקוביץ ואדריכל העיר, אדר' יואב דוד באופן כללי על החשיבות הרבה שהעיריה רואה בפיתוח המרחבים הציבוריים בעיר. הם דיברו על יצירת "שלד ירוק" של צירים ראשיים בעיר אשר בהם תינתן עדיפות להולכי הרגל ולרוכבי האופניים ועל הרצון להרחיב את הרשת הזאת. מכיוון שאין בעיר הרבה שטחים גדולים פתוחים שניתן לנצל מבחינה תכנונית, הפתרון, אותה רואה העירייה לנכון, הוא לפתח צירים ירוקים אורכיים כגון השדרות, טיילת החוף וכדומה.
תמי גבריאלי הציגה מספר פרוייקטים עתידיים שאמורים לחבר בין מזרחה של העיר (שכונת בצרון) ועד לחוף הים דרך מערכת של צירים ירוקים ונגישים להולכי רגל ולרוכבי אופניים – בין היתר מתוכנן "גשר ירוק" להולכי רגל מעל האיילון ברוחב של כ- 50 מטר שאמור לחבר על התפר של נתיבי האיילון לטובת הקישור בין מזרח העיר ומערבה.
כמו כן דיבר מרכז פרוייקט האופניים בעיריה, אדר' גידו סגל, וסיפר על המאמצים האדירים שהעירייה משקיעה בנושא הזה. האיש מודע לבעייתיות הרבה של השבילים בחלק מהמקומות וטוען, ובצדק לדעתי, שהצלחת השבילים היא גם עניין תרבותי שעלול לקחת זמן. לטענתו, ככל שמסת רוכבי האופניים תגדל, הולכי הרגל יבינו בסוף לא ללכת על השבילים שלהם... אשרי המאמין.
בנוסף הוא סיפר על פרוייקט ניסיוני ראשון מסוגו בארץ של סימון שביל אופניים – לא תאמינו – על הכביש עצמו, בצמוד לסימוני החנייה של כלי הרכב. אם הפרוייקט יצליח, הוא מבטיח להרחיב את העניין למקומות נוספים בעיר.
בנושא קצת אחר, אבל שמאוד מעסיק אותי בימים אלו, סיפר חזי ברקוביץ', מהנדס העיר, שבדיוק באותו היום (יום ד') אושרה סופית התוכנית המתוקנת של כיכר המדינה (תוכנית 2500 א') המדברת על בניית שלושה מגדלי מגורים של 40 קומות (במקום 23) וביטול המרכז המסחרי שתוכנן. בקרוב אציג כאן מצגת מאוד מפורטת שמתארת את התוכניות השונות לכיכר המדינה לאורך השנים, וכן את הרעיונות של אורבניקה למקום.
במושב השני של הכנס הוצגו פרוייקטים שונים ומגוונים ברחבי העיר ע"י המתכננים שלהם, בליווי מצגות ותמונות, ואפרט כאן את החשובים שביניהם:
רחוב ביאליק – כל הרחוב עובר שיפוץ ייסודי, כולל שיפוץ של כל הגדרות של הבניינים והצמחייה בחצרות הבתים וכל זאת על חשבון העיריה כדי להחזיר לרחוב את האופי המקורי שלו משנות ה-30. במסגרת השיפוץ בוטלו כ- 40% מהחניות ברחוב למורת רוחם של התושבים (שהתנגדו מצד שני לחפירת חניון תת קרקעי מתחת לכיכר ביאליק). כיכר ביאליק עצמה הולכת לעבור מתיחת פנים רצינית – המזרקה עם הפסל של נחום גוטמן הועתקה מהמקום ותוקם מחדש בכיכר קצה השדרה (פירוט בהמשך) ובמקומה תוצב מזרקה עדינה יותר שתאפשר מבט כולל על כל המבנים בכיכר ומקום ציבורי רחב יותר שאמור לשרת את קבוצות התיירים שעוצרות במקום להסברים.
ציר חוף הים - שורה של פרוייקטים מרתקים הולכת ומוקמת לאורך חופיה של העיר. הרעיון הוא ליצור טיילת רציפה מבת ים עד הרצליה ולהתגבר בדרך על כמה מכשולים. הצפוני שבהם הוא תחנת הכוח רידינג. בימים אלה הולכת ומוקמת הטיילת שתעבור ממערב לתחנת רידינג, מעל מעגן הסירות הגדול שמפריד בין רידינג לים – כדי להתגבר על המכשול הפיזי הזה מוקם גשר יפהפה באורך 150 מטרים, אשר תוכנן ע"י משרד האדריכלים של גידי בר-אוריין, שיגשר מעל מעגן המים. זאת הולכת להיות חוויה ייחודית לעבור על הגשר הארוך הזה מעל גוף המים שעד היום רגל תושב לא דרכה בו (המקום שייך לתחנת הכוח שהינה שטח בטחוני סגור ולכן אזור זה היה סגור לקהל מיום הקמתו). מכיוון שהשטח הזה כ"כ בתולי, נשתמרה בו צמחייה מקומית ייחודית שההולכים על הגשר יוכלו לראות מתחתיהם בלי להרוס או לפגוע באיזון הטבעי של המקום.
בחלק הדרומי של הטיילת דובר על גן צ'רלס קלור שגם בו מבוצע שיפוץ מאסיבי בימים אלה – בעיקרון המתכננים שומרים על אופיו המקורי של הגן אך מאפשרים את הויסטה מרח' הירקון לים שהיתה חסומה עד כה. ההדמיות של המקום היו מרשימות ביותר.
בחלק הדרומי ביותר של הטיילת דובר על מדרון יפו, שטח ספר מדרום לנמל יפו שבו הושלכה פסולת בניין במשך 30 שנה עד לסוף שנות ה-80. הפסולת יצרה הרחבה משמעותית של קו החוף והיוותה מפגע תברואתי, ויזואלי ונגישותי אדיר לתושבי שכונת עג'מי. בימים אלה מבוצע פינוי של הפסולת – עפ"י המתכננת, 100% ממנו לצרכי מחזור, ובמקומה יוקם פארק חופי מרשים ביותר ויוחזר קטע מחוף הים של עג'מי שהיו קבור עד היום תחת הררי פסולת.
ככרות מעל חניונים – הוצגו 3 ככרות חדשות שיקומו בעיר בזמן הקרוב – כיכר התזמורת שתוקם בצמוד לתאטרון הבימה והיכל התרבות עומדת להיות הכיכר השנייה בגודלה בעיר (אחרי כיכר רבין). היא תהיה כיכר מרוצפת ברובה, עם גן שקוע קטן שישחזר את הצמחייה המקורית שהיתה במקום לפני הקמת העיר. שדרות רוטשילד יחוברו דרך הכיכר ודרך גן יעקב אל שדרות חן וייצרו יחד רצף שדרות משמעותי סביב חלקים נרחבים בעיר.
בקצה השני של שדרות רוטשילד, צמוד למגדל אפריקה ישראל, יוקם חניון תת קרקעי נוסף שמעליו סוג של כיכר פתוחה שתהווה את התחלת השדירה. לשם גם יועבר פסלו של נחום גוטמן מכיכר ביאליק.
כיכר גבעון היא אולי המעניינת ביותר מכל הכיכרות – בין הרחובות הארבעה והחשמונאים מסתתר היום חניון עילי מכוער בין אחוריים מכוערים לא פחות של בניינים. העירייה עומדת להפוך את החלל האורבני הזה לסוג של פיאצה איטלקית - החניון יורד אל מתחת לפני האדמה ומעליו תיבנה כיכר מרוצפת כאשר כל בתי הקפה והחנויות יפנו לשני הכיוונים – החוצה כלפי הרחובות החשמונאים והארבעה ופנימה כלפי הכיכר. בכיכר ייבנה מעין מגדל אוורור גדול לחניון שיודגש כאלמנט עיצובי ועליו יוקרנו בקיץ סרטים. כל החזיתות הפנימיות הכעורות יעברו מתיחת פנים רצינית ויוסתרו כל הכבלים, החוטים, הדוודים והברזלים שנוספו עליהם במשך השנים.
בסך הכל, הכנס היה מעניין ביותר, אם כי לא ניתן זמן להערות, מענות ותגובות, אלא בעיקר ניתן היה לשמוע את דברי המתכננים ולקוות שהחזון היפה כפי שהוצג לנו אכן יתממש בדרך זו.
אין ספק שהחשיבה התכנונית על המרחב הציבורי בעיר מקבלת כיום מקום מאוד מרכזי בתהליכי התכנון, ואני חושב שההיתכנות של אסונות תכנוניים נוסח שנות ה-80 (כיכר אתרים, כיכר דיזינגוף, תחנה מרכזית וכו') הולכת ופוחתת היום, בעיקר נוכח המעורבות ההולכת וגוברת של כולנו והמודעות הציבורית לאיכות המרחב הציבורי. עם זאת, אנחנו צריכים להמשיך ולהיות "עם היד על הדופק" ולדאוג שאכן לא יפגעו לנו בעיר...
אדר' אדר אופנהיים

יום חמישי, 24 ביולי 2008

מרשמיה של ירושלמית לשעבר

כאחת שנולדה וגדלה בירושלים בוער בעצמותי לכתוב מספר מילים אישיות לגבי העיר לאור הפוסט הקודם. אף על פי שפיזית אינני מתגוררת בה, היא עודנה נצורה בליבי ונפשי. לכן, כירושלמית לשעבר ברצוני להעלות על הכתב את הפרספקטיבה שלי כלפי המתרחש בעיר. למען הגילוי הנאות, כאשר אני רוצה להרגיש ירושלים, אני הולכת ליפו. נכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ובכל זאת, הטופוגרפיה דומה, אך הדבר המשמעותי מכך היא תחושת העומק ההיסטורי וערבול החושים שנוצר ממפגשי הזמנים - עבר מול הווה ועתיד, דבר שיכול להעלות קווי דמיון מסוימים. ולעצם עניין השימור, ירושלים אינה נטולת בעיות בתחום זה בלשון המעטה: לפני מספר ימים קיבלתי הזמנה מידיד ירושלמי להצטרף לקבוצה בפייסבוק שקוראת לשמר את הבינוי הקיים בשכונת קטמון הישנה. מסתבר שיש כוונה להוסיף קומה לבניינים רבים, תוך אי מתן התייחסות לאופי הבינוי הקיים. בירושלים לא תמיד הפנימו שהשימוש באבן ירושלמית זה לא כל הסיפור, יש עוד אלמנטים רבים כגון תבליטים, סיתות וצורת הפתחים. למרבה הצער, על אף מחאת התושבים שינויים כבר החלו להיעשות ללא התחשבות בבנייה המקורית.לגבי מתחם ממילא: מדובר בשכונה שהפכה משכונת קצה קשת יום, מלאת עוני ומצוקה עד 1967 לשכונת פאר ויוקרה. בעבר היוותה שכונה ששילבה מגורים ומסחר ענף ושירתה הן את האוכלוסייה הערבית והן את זו היהודית. כיום הוקם בחלקה כפר דוד שזכה, ובצדק, לכינוי "עיר רפאים" בשל העובדה שבתים רבים נרכשו על ידי תושבי חוץ שמבלים שם זמן מועט ועל כן הבתים עומדים שוממים וריקים לאורך מרבית ימות השנה. מרכז הקניות החדש עושה רושם אסתטי, אך בהסתכלות אזורית יותר, מדובר לטעמי בהחלטה לא מוצלחת, שאינה משתלבת טוב עם החומה העתיקה ברקע. עם זאת, מה שבאמת מקומם הוא פרוייקט השימור שנמצא בסמוך למרכז, על רחוב אגרון, הוא בניין התמ"ת לשעבר. הגלוריפיקציה שעשו לפרוייקט השימור הזה היא מבחינתי על גבול הפשיעה בשל שני טעמים: הדבר מייצג תפיסה פרימיטיבית ששימור כוונתו לחזית בלבד, למעטפת. שנית, הנסתר מהעין לעיתים לא פחות ראוי להנצחה. פנים הבניין היה יפהפה ומיוחד והיה צריך להיות משומר לא פחות. אז נעשות עוולות שימור בירושלים וכמובן שיש דוגמאות רבות שהיריעה קצרה מהזכירן.ירושלים מעוררת את יצרי כולם. היא האקסית המיתולוגית שלי: היא שובת לב, קסומה, מלאת עומק ואצילות. עיני ממש טרוטות מנוסטלגיה. יחד עם זאת, היא טעונה, שסועה, מדממת וכובשת. קודמי השווה את תל אביב לשוקולד. כמכורת שוקולד ידועה, אני מעדיפה לכרסם שוקולד בלילות הקיץ הירושלמים מלאי הבריזה וההשראה. בתל אביב ספוגת הלחות, החום והדביקות הוא כבר היה נמס מזמן. אבל מה שאני כן יכולה לעשות עכשיו בתל אביב זה ללכת לים, 2 דקות מהבית ולהנות מרחש הגלים. עם היד על הלב, מקנאים, ירושלמים יקרים שלי?

יום שלישי, 22 ביולי 2008

מה תל אביב יכולה ללמוד מירושלים (פורסם ע"י שרון בן-דליה)

להשוות בין תל אביב לירושלים זה כמו להשוות בין סופלה שוקולד לעוגת גבינה פירורים (בהתאמה). פשוט אי אפשר. תל אביב חדשנית, מישורית, חילונית, צעירה ונוזלת שוקולד. ירושלים היסטורית, רוחנית, קלאסית, דתית (אפילו שיש חילונים), מלכותית.


אבל כשבוחנים את שתי הערים מזווית תכנונית, יש לתל אביב מה ללמוד. בזמן שהיא צועקת לתקשורת "שימור שימור" ירושלים מיישמת. בזמן שבתל אביב נלחמים כל כך הרבים אנשים וגופים לכבד את המורשת של העיר, בירושלים זה בבחינת מובן מאליו.
פרויקט שימור ענק ברחוב אגרון

השבוע נקלעתי לכנס שבו הציגה האדריכלית ברכה חיוטין את התכנית שזכתה במכרז להקמת בית משפט ליד גן העצמאות בירושלים. חצי מהמצגת שלה הוקדשה ליחס שיהיה למבנה עם סביבתו. כל כך הרבה מחשבה על "התקשורת" בין המבנה העתידי לסביבתו. בהצגה תלת ממדית ממחושבת ראינו כמעט את כל אפשרויות הפוזיציה של המבנה.

נדמה שלא כך בתל אביב. גם אם יגידו לנו שכן, קשה לדמיין שאנשי המקצוע אשכרא ערכו סימולציות של מגדל נווה צדק והסכימו שזה נכון לעשות זאת. עדיף לחשוב שלא עשו סימולציות פוזיציה של המגדלים המתוכננים לאורך הים, כי אז יכאב לחשוב שלא הפריע לאף אחד הצל הכבד שהם מטילים על החוף. קשה להבין את הטעם של מי שבחר שמגדל הקריה "יתקשר" עם מגדלי עזריאלי.

לא.. בתל אביב התקשורת של המגדלים עם סביבתם לא קיימת ברוב המקרים. מחשבה רבה יותר, כך נדמה, מושקעת בפנים הבניין, בעיצוב שלו, כאילו הוא עומד לבד בסביבתו. כאילו שבכלל לא משנה הפסיפס העירוני שיתקבל בסופו של דבר מתערובת המבנים. תל אביב צועדת בכיוון של מאות מגדלים שלא מתקשרים.

בירושלים גם הארכיטקטורה של כל מבנה חדש, נדמה כי נבחרת בקפידה. לא סתם יש סיומת כזו במגדל הזה :
זה פרט כל כך קטן, שעושה הבדל כל כך גדול...
גם המגדל הזה, בקלות אפשר לנחש שהוא בירושלים ולא בתל אביב.

אז נכון, החומרים שונים. בירושלים יש דגש, או חובה, של אבן. בתל אביב אין. אבל אין זה אומר שלא צריכה להיות איזושי בקרה עיצובית של מגדלים ועל מבני ציבור חדשים. גם לתל אביב מגיעה ביקורת עיצובית. גם כאן צריך שיהיו אנשים המגנים על המראה של העיר, המקבלים לידיהם תכנית ושואלים – האם הזכוכיות השחורות מתאימות לסביבה ?

ובהקשר זה, אי אפשר שלא להלל ולשבח את פרויקט ממילא. הנה לכם דוגמא לתכנון, שלקח בחשבון אילוצים של שינויי הזמן (הצורך בחניה מסודרת ליד העיר העתיקה), והבין את האתגר הגדול (לשקם מתחם מוזנח), והתייחס בכבוד לעיר בה הוא מתכנן.
פרויקט ממילא השאיר אותי פעור פה, ואני עוד הגעתי לשם בשבת, כשהכל סגור. איזה תכנון חכם. המדרחוב המשוחזר עושה באמת חשק לסופלה שוקולד... הקשתות מאבן, הכנסיה האורתודוקסית והשימור של המבנים עשו טוב לירושלים, עשו טוב לעיר - וזה מה שמבדיל תכנון מאדריכלות !!
החוכמה של תכנון ממילא היא שהמדרחוב מסתיים ברחבה דמוית כיכר, שממתחתיה חניון תת קרקעי (ולא מרגישים את זה מלמעלה) והיא מובילה הישר לשער יפו של העיר העתיקה. איפה ירושלים ואיפה תל אביב ?? אצלנו נחנקים במדרחוב נחלת בניימין, צפוף וקטן לנו שם, והשיפוץ של המבנים לא נראה בכלל באופק.
פרויקט ממילא

רחבת הכיכר שמעל החניון מובילה הישר לשער יפו - חיבור מושלם
אבל אני נאלץ להיות נאמן לאובייקטיביות. על אף שאני תמיד נופל שבי בקסמה של הבירה, יש לציין כדוגמא הפוכה לכל מה שנאמר את גשר המיתרים :

(א) הב טיחו לנו נבל. התלהבנו. חשבנו "וואלה, ירושלמי, סמלי...". זה ממש לא נבל, זה סתם עוד גשר מיני רבים שבנה האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה , ויש אותו בעוד כמה ערים, הוא ממש לא מיוחד.
(ב) קשה להגיד שהגשר מכוער, ובלילה הוא אפילו מרשים, אבל הוא ממש לא מייצג מחשבה על הקשר שלו עם הסביבה. קחו את הגשר הזה, שימו אותו במקום אחר וייתכן ויהיה מרשים בהרבה. אבל עם כל הכבוד ל"שער הכניסה לעיר", גשר כזה לא יפה למקום בסביבה הנוכחית. מצד שני מבטיחים לנו שבעתיד יוקמו למרגלות הגשר שתי רחבות מרוצפות אבן, שתהיינה לימים - "גן הגשר"....

אני תוהה אם צריך לחייב סטודנטים לאדריכלות לללמוד קורס של "תקשורת בין מבנים", בו ילמדו קצת שמבנה מסוים יכול להיות מדהים במיקום מסוים, ומכוער במיקום אחר. אולי שם ילמדו שלא תוקעים מגדל שמפנה גבו לשכונה שנלחמת באותו זמן על גן ציבורי. אולי גם ילמדו שעם כל הכבוד לטרנד הזה של "ישן חדש" שום מגדל לא תורם לרחוב רוטשילד אלא רק בולע אותו.

בירושלים הגשר מייצג מספר קטן מאוד של טעויות "תקשורת", אבל בתל אביב - אם לפני 10 שנים כבר היו מתייחסים לנושא הזה ברצינות, היינו היום עם מתחם גדול, יפה והומוגני של מגדלים, במקום מגדלים מפוזרים שבולעים את החלק הכי יפה של תל אביב שנמצא היום בהזנחה חמורה – מרכז העיר.

יום שישי, 18 ביולי 2008

סקר אתרי טבע עירוני במחוז מרכז יוצא לדרך - נדרשת עזרתכם

במסגרת ההכנות לתכנית אב לטבע עירוני במחוז תל אביב, שמקדמים משרד הפנים והמשרד להגנת הסביבה, נערך סקר מקיף לאיתור ומיפוי של אתרים וערכי טבע, נוף ומורשת בעלי ייחוד וחשיבות בתחומי המחוז.

עוד על החשיבות של שטחים ציבוריים פתוחים בערים - מדריך לתכנון.
וגם קצת על אקולוגיה עירונית - מושגי ייסוד, הגדרות ותפיסות שונות בסוגיות ניהול טבע עירוני.

אורבניקה רוצה לעזור בהפצת הקריאה לציבור הרחב לסייע בזיהוי אתרים נוספים!
אז אם אתם מכירים בסביבתכם: ריכוזי פריחה, מיני צומח וחי נדירים, עצים מיוחדים או עתיקים,אתרי קינון ורבייה של בעלי חיים,מחשופי כורכר מיוחדים וכדומה במרחב האזורי הכולל את: הרצליה, כפר שמריהו, רמת השרון, תל אביב-יפו, רמת גן, גבעתיים, בני ברק, קרית אונו, רמת אפעל, אור יהודה, אזור, חולון, בת-ים...

אנא העבירו את המידע הבא לכתובת בתחתית:
  • מהו ערך הטבע שיש באתר
  • מיקומו המדויק (רצוי בליווי נ.צ.)
  • מתי נצפה לאחרונה
  • שם וכתובת שלכם (טלפון לבירורים - רצוי)
  • רצוי לצרף תמונות
אל:
גל קארו, לשכת התכנון, משרד הפנים, דרך מנחם בגין 125, תל אביב, 67012
או לדוא"ל: teva.ironi@gmail.com

יום ראשון, 13 ביולי 2008

בעית החניה בתל אביב

לימור, חברת אורבניקה, "צדה" את השלט המעיד על מצוקת החניה בתל אביב. אורבניקה תוהה מתי כבר סוף סוף יבינו שהפתרון הוא לא הוספת מקומות חניה בעיר, אשר אינם עומדים בקצב הביקוש, אלא שינוי הרגלי האוכלוסייה - על ידי מתן חלופה הולמת - מערכת יעילה של תחבורה ציבורית !!

יום שבת, 12 ביולי 2008

בשבוע שעבר נפגשו חברי אורבניקה בכיכר המדינה, במטרה להציע חלופות לתכנית כיכר המדינה שמעוררת התנגדות כה רבה.

בקרוב נפרסם בבלוג את החלופות שלנו, בתקווה שנוכל "לעורר" אנשים לבחון את התכנית בביקורתיות, ולהבין שיש גם דרך אחרת...

יום ראשון, 6 ביולי 2008

תוכנית מתאר והמאמצים להצלת שטח פתוח בקריית ספר (פורסם ע"י הגר ספירו)

אחרי ההתאוששות מאירועי הלילה הלבן, שהתקיים ביום חמישי האחרון ובפתח שבוע חדש, פוסט זה יוקדש לשני אירועים נוספים שהתקיימו במהלך השבוע החולף. ביום שישי הגיעו כ- 50 תושבים לתמיכה ביוזמה מבורכת של תושבי האזור בנוגע להשארת השטח הפתוח בקריית ספר ככזה. הובאו שתילים שנשתלו על תלולית חול, שלמעשה מתחמת את רוב השטח. אורבניקה מביאה מספר תמונות מהאירוע ומבטיחה לעדכן בנוגע להמשך פעילות. הפעילות התארגנה על רקע חשש מכוונות לבינוי האזור כולו על אף מצוקת שטחים פתוחים לרווחת התושבים.


ב- 30.6.08 התקיים מפגש פתוח לתושבי יפו במסגרת תהליך שיתוף הציבור בתוכנית המתאר. החלק הראשון הוקדש למידע המתייחס בעיקר למהות תוכנית המתאר ולעקרונות תהליך שיתוף הציבור. אלו סוגיות, עליהן כתבתי פוסט נפרד
ועל כן אתייחס לסוגיות העיקריות המטרידות את תושבי יפו, אשר עלו במהלך הדיון:
- אין התייחסות ליפו כעיר מעורבת.
- אין חיבור בין תושבי יפו לים.
- יש לפתח תיירות לטובת התושבים ולא על חשבונם.
- בעיות פשע וסמים.
- אין מוסדות לתרבות ערבית.
- לשמות הרחובות אין קשר למורשת הערבית של המקום.
- הריסת בתים היסטוריים לעשיית עסקאות נדל"ן.
- כביש שלבים תוחם את יפו ולמעשה מחריף את הנתק בין ת"א ליפו.
- די לשכונות המסוגרות.
- מרחק קטן מחזית הבתים לכבישים.
- תחבורה ציבורית לא משרתת כיאות את כל רחובות יפו.
יש לציין שהערות רבות נגעו למצוקות קיימות ולרצון להביא לפתרון מיידי. המסר של התושבים היה שיש בעיות אקוטיות כיום, שמחייבות התייחסות עוד היום ולא ב- 2025. עלה חשש שיפו מאבדת את צביונה. הבינוי האינטנסיבי הורס את המרקם הקיים, הן החברתי והן הפיזי. בנוסף נאמר שלחזון שמוצג על יד צוות התכנון אין אחיזה במציאות ולא ברור איך מתכוונים ליישמו.
בנקודה זו אני מוצאת לנכון לצטט את תוכנית המתאר: "התוכנית תציע כלים לקידום תל אביב-יפו כעיר אטרקטיבית למגורים, המאופיינת בשוויון הזדמנויות ופלורליזם. התוכנית תשמור על מגוון שכונות המגורים". במידה וקצב הבנייה ימשיך כפי שהוא היום, יפו לא תהיה יפו בעוד 15 שנים. השאלה היא איך ניתן כבר היום לשים קץ לניכור ההולך ומחריף בין עשירים, שמעדיפים להסתגר במתחמים נפרדים לבין התושבים שעדיין חיים את חיי הרחוב, קשורים למקום, להיסטוריה ולתרבות המקומית. שילוב אוכלוסיות נשמע יפה על הנייר, אך בפועל מתגבשת מציאות אחרת.

יום רביעי, 2 ביולי 2008

ביני לבינה - פרק 3 (פורסם ע"י שרון בן-דליה)

ביני לבין העיר הקריאה

בשבת הגיעו אליי אורחים יקרים מחיפה. בזמן שחיכיתי התפללתי תפילה תל אביבית מצויה : "אלוהים יקר, עשה שתהיה להם חניה. בבקשה. הייתי טוב השבוע..." אבל מי ידע שהחניה תהיה רק הבעיה האחרונה של חבריי. עוד לפני החניה הייתה להם בעיה אחרת. הם הגיעו מאיילון דרום, עלו במחלף ההגנה, ומאז נעלמו עקבותיהם. התקשרתי מודאג, וגיליתי שעם עקבותיהם נעלם גם החשק שלהם להגיע אליי. הם איבדו את דרכם.
"איפה אתם? תסבירו לי איפה אתה כדי שאכוון אתכם" - התחננתי
"אין לנו מושג, אנחנו אפילו לא מבינים עכשיו איפה צפון ואיפה דרום"
"תנו לי landmark כדי שאבין היכן אתם"
"ליד מגדל אייפל" – צעקו לי בבוז – "איזה landmark יש כבר בעיר הזו?"
ובכן כן. אני חייב להודות שאפילו אני, שמכיר את תל אביב מצוין, הולך בה לפעמים לאיבוד.
תל אביב איננה קלה להתמצאות, והיא עוד קלה יחסית לחיפה וירושלים. לערים שלנו בארץ חסרה ה"קריאות". קריאות היא הקלות שבה אנחנו יכולים להבין את העיר ולהתמצא בה. מי שטבע את המונח הזה בשנות השישים היה לינץ'. הוא טען שעיר קריאה היא עיר שבה אובייקטים (המבנים, הדרכים, הרחובות...) מצליחים להפוך לדימוי מנטלי בראשם של אנשים שונים.

הייצוגיות של האובייקטים נעשית בשל ייחוד במרקם (למשל - אזור הסיטי הגבוה משאר העיר), בצבעים (כיפת הסלע השונה בצבעה משאר חלקי העיר הבאמת לבנה) ובשוני של אלמנטים לעומת סביבתם (וזה landmark רבותיי). יש סך הכל 5 אלמנטים, לטענת לינץ', שהופכים את העיר לקריאה :
1. צמתים – עוזרים לנו להבין את הכיוונים
2. דרכים – בעיקר כאשר הם ישרים וגדולים ולא מעוקלים. רחוב יפו תורם לקריאות של ירושלים, רחוב אבן גבירול - לתל אביב.
3. ציוני דרך – האייפל, כיפת
הסלע, הבהאים... כאשר אנו רואים אותם מרחוק אנו מבינים איפה אנחנו בעיר. כמה מצער שציון הדרך היחידי של תל אביב, אשר בולט למרחוק, הוא ארובת רידינג.
4. קצה – הסוף של העיר בהחלט עוזר לנו להבין אותה ביתר קלות. הקצה יכול להיות איילון (כי אנחנו לא הולכים בו יותר, הוא גבול מבחינתנו), חומה, נהר, הים. לתל אביב יש לפחות ים שמהווה קצה שלה.
5. אזורים ברורים – כשאנחנו מבינים שיש לעיר מתחמים הומוגניים – למשל הרובע הסיני, הרובע העתיק, שכונת נווה צדק בגגותיה האדומות וכו' – אנחנו מתמצאים טוב יותר בעיר.

הקריאות של העיר משפיעה עלינו בדרכים רבות :

מבחינה פסיכולוגית, כשאנחנו נמצאים בעיר קריאה – נניח למשל אמסטרדם – אז אנחנו מצליחים לדמיין אותה בקלות בראש. יש לנו ייצוג שלה ואנחנו יכולים אפילו לתאר אותה מילולית לאנשים. נסו לתאר את תל אביב לאנשים שלא מכירים אותה....
לקריאות השפעה על היחסים שלנו עם העיר : באמסטרדם אנחנו מסתובבים בחופשיות ויכולים לשוטט, מבלי לחשוש שלא נמצא את דרכנו. בתל אביב חסר לנו שנסטה מרחוב אורכי שלה לרחובות הצדדיים. רק אלוהים יודע לאן נגיע. וזאת עוד תל אביב. בואו ננסה לשוטט בירושלים ואז באמת נצטרך להתפלל. היחסים שלי עם העיר קשורים מאוד בכמה אני מכיר אותה טוב. אם אני מכיר טוב את העיר שלי אני גם מעניק לה משמעות בחיי. אני נקשר אליה, מספר עליה, אני אוהב אותה כי אני מכיר מה אני אוהב.
גם למצב הרגשי שלנו יש קשר עם קריאות. במקרה של חוסר התמצאות או איבוד במרחב אנו נכנסים למצב של חרדה, דאגה, ובמקרים קיצוניים גם למצב דמוי אסון. דימוי חיובי, מובחן וברור של הסביבה מעניק לנו תחושה חשובה של בטחון רגשי, ומסייע בבניית הרמוניה בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. לכן סביבה קריאה מזמנת לאדם התנסויות רבות יותר בתוכה .
בהיבט החוויתי העיר המודרנית הגדולה של היום היא כזו שגורמת לנו להיות אבודים במרחב. לשם כך אנו נעזרים במפות, מספרי רחובות, שלטים וכרזות אוטובוס. דימוי ברור של הסביבה משרת אותנ ו כמסגרת רחבה של סימוכין וכמערכת רחבה של מידע.
בהיבט התיירותי : הקריאות היא חשובה ברקע של העיר. היא אמנם לא הקריטריון היחיד לקיטרוג עיר כעיר יפה, אך היא בהחלט חשובה למשוב שלנו כמטיילים בה. אם לא נזכור את לונדון לא נספר איך היא נראית לאחרים!! עיר לא קריאה לא תיחרט בזיכרונו של המבקר ועל כן מקשה עליו את הייצוג שלה כעיר יפה.
דווקא בימינו, כאשר אדריכלים ומתכננים יודעים כמה הקריאות היא חשובה, בכל זאת בונים לנו "פרוייקטים" בעיר שלא תורמים לקריאות. בונים מבני מגורים אקראיים במרחב (כבר אין אזורים ברורים), בונים מגדלים על הים (כבר לא רואים את הקצה), הופכים את הכיכרות שלנו לצמתים חסרי משמעות, וכבר לא בונים יותר מונומנטים שיכולים להיות ציוני דרך, כמו גם סמלים של העיר.
העיר הקריאה היא עיר שאני מכיר טוב ולכן יכול לדמיין אותה בראשי, יכול להיזכר בה, יכול לטייל בה בחופשיות, יכול להיקשר אליה ולאהוב אותה. אנחנו צריכים עיר קריאה.

ביני לבינה - היבטים פסיכולוגיים בתכנון ועירוניות

הפסיכולוגיה שבין האדם לעירו - תקציר פרקים קודמים

המטרה של "פינה" זו בבלוג היא לחשוף ולשתף אנשים בידע לגבי היבטים פסיכולוגיים בתכנון. ידע זה עוזר לנו להבין את מערכת היחסים שלנו עם העיר, ובעקבות זאת לחזק את האיכפתיות שלנו למתרחש סביבנו...

פרק 1 - איזה פסיכולוגיה ואיזו עיר ?

היחסים ביני לבין העיר הם הדדיים : העיר טובה אליי --) אני טוב אליה. אצל חלק מאיתנו זה גם עובד באמת רק בכיוון הזה של החץ (בלי להאשים, כן...). אנחנו מרגישים נוח יותר לזרוק סיגריה ברחוב מטונף, אנחנו מתרגזים כי אנחנו בפקקים. לא כולנו.
עיר טובה נמדדת ברצון ובמוטיבציה שלי להיות טוב אליה בחזרה, להיות איכפתי, לפעול למענה, להתערב במה שמתכננים לי ליד הבית, לשמור על הניקיון, להיות אדיב לאחרים ברחוב, ועוד. מי שסבור שההתנהגות שלו לא קשורה לטיב העיר, כנראה לא חפר מספיק. העיר שלי היא המציאות שלי. האופן בו אני תופס את העיר מוביל בסופו של דבר להתנהגות שלי. זהו תהליך פסיכולוגי של קליטת המציאות החיצונית להתנהגות בפועל, וזה עובד ככה :


כדי להתקיים עלי להכיר את העולם סביבי ולהתאים אליו את התנהגותי. לשם כך אני נזקק לחושיי, המאפשרים לי לתפוס את המידע. התפיסה היא תהליך של :
זיהוי עצמים ואירועים - הסביבה החיצונית (העיר) שולחת אלי שדרים ללא הרף, והחושים שלי קולטים אותם.
הבניה שלהם - החלק שבו מערכת התפיסה שלי מצמצמת את כל מה שחושיי קלטו, ומפרשת את היחסים במרחב. למשל, היא עושה עוזרת לי להבין שמגדל שער העיר לא יותר נמוך ממגדל שרתון סיטי, אלא הוא פשוט רחוק יותר.
הענקת משמעות למרחב. המשמעות שאני מעניק למה שקלטתי משלימה את תהליך התפיסה.
אחרי שתפסתי את המרחב אני מפתח אליו מודעות, שעדיין אינה התנהגות גלויה. אני רק במודעות לגבי המציאות שאני חי בה, ומתרגל לזה. אני מתרגל לזה שהעיר שלי נגמרת בים, או שהעיר שלי מלאה בכבישים רועשים. ברוב המקרים אני מתייחס לסביבה כדבר מובן מאליו, ולא "חופר" על כל בית שאני רואה או פינת רחוב. ( לעומת זאת, תיירים, דווקא משום שאינם מתייחסים לסביבה כדבר המובן מאליו, כן עשויים לפעול מעבר לסף המודעות, שכן הסביבה בה נמצאים חדשה להם וחושיהם ערניים יותר לסביבה. )
אבל בהרבה מקרים אני הופך את המודעות להתנהגות. אני קורא עיתון בשקט ברכבת הקלה כי זה נוח. אני מדבר נורא חזק באוטובוס כי יש רעש בכביש, אני מתיישב לקרוא בגינה כי יש לי גינה ליד הבית. אם העיר שלי מישורית אני יכול ללכת בה הרבה, אם היא קפואה אני נשאר הרבה בבית.... אני ייצור עירוני שהוא פונקציה של העיר.
לא זו בלבד שהעיר שלי יכולה לגרום להתנהגות שלי, היא גם יכולה להביא להתפתחות שלי ולהגשמה שלי. אם היא נוחה לי וטובה לי, אני הולך בה וחושב, (ולא בורח מהרעש), אני מביט במבנים וחושב על אסתטיקה ועל התרבות שלי, אני יוצא החוצה יותר מהבית, חווה דברים ומתמלא השראה.
היחסים ביני לבין העיר הם הדדיים. אני צריך שהיא תהיה טובה אליי. אם היא תהיה טובה אליי אולי גם אתנהג בה אחרת.


פרק 2 - ביני לבין העיר הקומפקטית

כדי להסביר מה זו עיר קומפקטית אפשר להדגים סדר יום תל-אביבי טיפוסי (למשל, שלי...) : קמתי בבוקר ואין חלב (הכי תל אביב). ירדתי למטה, 20 צעדים ו – מכולת. שתיתי במרפסת (התל-אביבית) קפה, מולי תקוע הבניין הסמוך, ויצאתי לסידורים : 5 צעדים שמאלה, 5 ימינה והופ – אני בבן יהודה. שלחתי מכתב בדואר בפינת נורדאו, משכתי כסף בפינת ז'בוטינסקי, עליתי על אוטובוס לעבודה באותה פינה – והכל הכל קרוב, ומעורבב, ונוח, ונגיש.
ככה החיים בעיר הקומפקטית, וככה אני מתנהג בתוכה. אני בלא בלחץ למלא מקרר – יש לי מקרר 24 שעות ליד הבית. אני ממש לא צריך אוטו – יש לי אוטובוס לכל מקום (אם כי נמאס כבר קו 4, אבל זה לפרק אחר...). אני לא חייב לרכז את הסידורים שלי ליום אחד, כי הכל קרוב אליי. העיר הקומפקטית נוחה לי.
העיר הקומפקטית מאופיינת לא רק ב"שימושי קרקע מעורבים" (הכל קרוב לי) , אלא גם בצפיפות. הבנייה הצפופה מאפשרת מספר גדול יותר של תושבים מאשר בפרברים. המרווחים קטנים יותר, הבנייה גבוהה יותר, ואני מוצא את עצמי מהלך בבן יהודה יחד עם עוד עשרות או מאות מהלכים ברחוב. אבל ה"צפוף" שפוי. נכון – המבנים קרובים והחלונות פונים לבניין הבא, אבל מצד שני התרגלתי לחיות עם נוף של אנשים, אפשר לחשוב מה צריך פרטיות ברחוב. אם לא יהיו אנשים ברחוב אז גם אין "רחוב", והוא הופך להיות סתם ה"דרך" לבית שלי. להבדיל, בבית צריך פרטיות, אבל אין באמת בעיה עם זה. פשוט התפתחה פה נורמה כזו שכל התל אביביים אוהבים פרטיות ולכן מכבדים גם את של האחר.
בעיר הקומפקטית אני מרגיש עירוני, ולא עאלק כפרי כמו בפרברים. אני נהנה מהאיכויות שיש לעיר להציע אפילו בלי לשים לב. אח שלי, שגר בפרבר, אין לו הרבה סיבה לצאת מהבית. אשתו אפילו חוששת בשעות הערב לצאת לבד. אין הרבה אנשים בחוץ. הרבה אנשים זה תחושת בטחון. לא רק "ירוק" מרגיע, גם אנשים ברחובות מרגיע. אילו איכויות גבוהות של עיר, שאף פרבר לא מציע אותן. זה יותר "איכות חיים" לגור בקומה 3 מתוך 4 אבל ללכת לטיילת ברגל, מאשר לגור בבניין גבוה שאין לו בחוץ שום דבר חוץ מגינה קטנה, ולכל פיפס צריך את האוטו.
העיר הקומפקטית היא מודל נכון יותר לחיים עירוניים. היא המרפסת שלי, והיא מזמינה אותי אליה. בת ים היא הדוגמא המובהקת. מהבחינה הזו היא קומפקטית מושלמת. "הבנייה הצפופה" זה היופי האמיתי של העיר הזו. יש רחובות אמיתיים, יש על מה להסתכל בדרך, יש חיים, יש אנשים ברחובות (בבת ים תראו יותר אנשים ברחובות מאשר בחולון, רמת גן, גבעתיים, חיפה...) , כמעט כל הרחובות הראשיים הם מסחריים, המשרדים והמרפאות מפוזרים בכל הרחובות, קל לנסוע באופניים, המדרכות רחבות, נתיבים שלמים מוקצים לאוטובוסים. אין פלא שהיא קיבלה דירוג הכי גבוה בשביעות הרצון של תושביה מהתחבורה הציבורית. לא צריך שם אוטו. מתפנה להם 1500 שקל בחודש לתענוגות אחרים. ואין זה אומר שהם לא מקבלים שם "ירוק" בעיניים. יש מלא גינות ופארקים, חוף ים מדהים, צמחיה בין הבתים... אף אחד לא אמר שצריך לגור בפרבר בשביל זה, ולהפוך לייצור שמסתגר ב 80 מ"ר שלו, שביתו הוא המרחב היחיד שלו. אני משלם ארנונה, אני רוצה ליהנות גם מהסביבה שלי. אני רוצה לאכול מכל העוגה : להיות גם קרוב לטבע, גם לחלוק בו עם אנשים (ולא להיות מוטרד מנוכחות אנשים), וגם שיהיה לי נוח להגיע לכל מקום אחר מבלי להיות תלוי ברכב.


פרק 3 - ביני לבין העיר הקריאה

בשבת הגיעו אליי אורחים יקרים מחיפה. בזמן שחיכיתי התפללתי תפילה תל אביבית מצויה : "אלוהים יקר, עשה שתהיה להם חניה. בבקשה. הייתי טוב השבוע..." אבל מי ידע שהחניה תהיה רק הבעיה האחרונה של חבריי. עוד לפני החניה הייתה להם בעיה אחרת. הם הגיעו מאיילון דרום, עלו במחלף ההגנה, ומאז נעלמו עקבותיהם. התקשרתי מודאג, וגיליתי שעם עקבותיהם נעלם גם החשק שלהם להגיע אליי. הם איבדו את דרכם.
"איפה אתם? תסבירו לי איפה אתה כדי שאכוון אתכם" - התחננתי
"אין לנו מושג, אנחנו אפילו לא מבינים עכשיו איפה צפון ואיפה דרום"
"תנו לי landmark כדי שאבין היכן אתם"
"ליד מגדל אייפל" – צעקו לי בבוז – "איזה landmark יש כבר בעיר הזו?"

ובכן כן. אני חייב להודות שאפילו אני, שמכיר את תל אביב מצוין, הולך בה לפעמים לאיבוד. תל אביב איננה קלה להתמצאות, והיא עוד קלה יחסית לחיפה וירושלים. לערים שלנו בארץ חסרה ה"קריאות". הקריאות היא הקלות שבה אנחנו יכולים להבין את העיר ולהתמצא בה. מי שטבע את המונח הזה בשנות השישים היה לינץ'. הוא טען שעיר קריאה היא עיר שבה אובייקטים (המבנים, הדרכים, הרחובות...) מצליחים להפוך לדימוי מנטלי בראשם של אנשים שונים. הייצוגיות של האובייקטים נעשית בשל ייחוד במרקם (למשל - אזור הסיטי הגבוה משאר העיר), בצבעים (כיפת הסלע השונה בצבעה משאר חלקי העיר הבאמת לבנה) ובשוני של אלמנטים לעומת סביבתם (וזה landmark רבותיי). יש סך הכל 5 אלמנטים, לטענת לינץ', שהופכים את העיר לקריאה :
צמתים – עוזרים לנו להבין את הכיוונים
דרכים – בעיקר כאשר הם ישרים וגדולים ולא מעוקלים
ציוני דרך – האייפל, כיפת הסלע, הבהאים... כאשר אנו רואים אותם מרחוק אנו מבינים איפה אנחנו בעיר. כמה מצטער שציון הדרך היחידי של תל אביב, ארש בולט למרחוק, הוא ארובת רידינג.
קצה – הסוף של העיר בהחלט עוזר לנו להבין אותה ביתר קלות. הקצה יכול להיות איילון (כי אנחנו לא הולכים בו יותר, הוא גבול מבחינתנו), חומה, נהר, הים. לתל אביב יש לפחות ים שמהווה קצה שלה.
אזורים ברורים – כשאנחנו מבינים שיש לעיר מתחמים הומוגניים – למשל הרובע הסיני, הרובע העתיק, שכונת נווה צדק בגגותיה האדומות וכו' – אנחנו מתמצאים טוב יותר בעיר.
הקריאות של העיר משפיעה עלינו בדרכים רבות :
מבחינה פסיכולוגית, כשאנחנו נמצאים בעיר קריאה – נניח למשל אמסטרדם – אז אנחנו מצליחים לדמיין אותה בקלות בראש. יש לנו ייצוג שלה ואנחנו יכולים אפילו לתאר אותה מילולית לאנשים. נסו לתאר את תל אביב לאנשים שלא מכירים אותה....
לקריאות של העיר השפעה על היחסים שלנו איתה : באמסטרדם אנחנו מסתובבים בחופשיות ויכולים לשוטט, מבלי לחשוש שלא נמצא את דרכנו. בתל אביב חסר לנו שנסטה מרחוב אורכי שלה לרחובות הצדדיים. רק אלוהים יודע לאן נגיע. וזאת עוד תל אביב. בואו ננסה לשוטט בירושלים ואז באמת נצטרך להתפלל. היחסים שלי עם העיר קשורים מאוד בכמה אני מכיר אותה טוב. אם אני מכיר טוב את העיר שלי אני גם מעניק לה משמעות בחיי. אני נקשר אליה, מספר עליה, אני אוהב אותה כי אני מכיר מה אני אוהב.
גם למצב הרגשי שלנו יש קשר עם קריאות. במקרה של חוסר התמצאות או איבוד במרחב אנו נכנסים למצב של חרדה, דאגה, ובמקרים קיצוניים גם למצב דמוי אסון. דימוי חיובי, מובחן וברור של הסביבה מעניק לנו תחושה חשובה של בטחון רגשי, ומסייע בבניית הרמוניה בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. לכן סביבה קריאה מזמנת לאדם התנסויות רבות יותר בתוכה .
בהיבט החוויתי : העיר המודרנית הגדולה של היום היא כזו שגורמת לנו להיות אבודים במרחב. לשם כך אנו נעזרים במפות, מספרי רחובות, שלטים וכרזות אוטובוס. דימוי ברור של הסביבה משרת אותנ ו כמסגרת רחבה של סימוכין וכמערכת רחבה של מידע.
בהיבט התיירותי : הקריאות היא חשובה ברקע של העיר. היא אמנם לא הקריטריון היחיד לקיטרוג עיר כעיר יפה, אך היא בהחלט חשובה למשוב שלנו כמטיילים בה. אם לא נזכור את לונדון לא נספר איך היא נראית לאחרים !! עיר לא קריאה לא תיחרט בזיכרונו של המבקר ועל כן מקשה עליו את הייצוג שלה כעיר יפה.
דווקא בימינו, כאשר אדריכלים ומתכננים יודעים כמה הקריאות היא חשובה, בכל זאת בונים לנו "פרוייקטים" בעיר שלא תורמים לקריאות. בונים מבני מגורים אקראיים במרחב (כבר אין אזורים ברורים), בונים מגדלים על הים (כבר לא רואים את הקצה), הופכים את הכיכרות שלנו לצמתים חסרי משמעות, וכבר לא בונים יותר מונומנטים שיכולים להיות ציוני דרך, כמו גם סמלים של העיר.
העיר הקריאה היא עיר שאני מכיר טוב ולכן יכול לדמיין אותה בראשי, יכול להיזכר בה, יכול לטייל בה בחופשיות, יכול להיקשר אליה ולאהוב אותה. אנחנו צריכים עיר קריאה.

לפוסט זה התפרסמו בזמנו 6 תגובות:
יאיר אמר/ה...
אני חושב ש-PATHS זה לאו דווקא דרכים, ו-EDGES זה לא רק קצה העיר. לקווין לינץ' הייתה כאן מין הארה ג'י-איי-אסית (GIS) כזו (פלא שאני מתחבר לזה?..). והוא התכוון לאלמנטים מארגנים בעיר. גם קצה נחלאות לכוון גן סאקר הוא EDGE ברור וקריא.הייתי נותן לבן המקום לצייר מפה מנטלית, או למבקר מזדמן - כמוני בתל-אביב... ולא לתייר שמכיר את העיר בעיקר מהמפה, ולכן יכול לצייר אותה מהזיכרון. יש כמה ערים שאני יכול לצייר את המפה שלהן יותר טוב ממפת ירושלים, אבל זה בגלל שאני מכיר רק את המפה - לא בטוח בכלל שלא אלך שם לאיבוד.אבל באופן כללי - מסכים אתך ב-100% - קריאות מאפיינת ערים טובות, וגם אזורים טובים בעיר.מצד שני - יש אזורים (לא גדולים מדי) שכיף ללכת לאיבוד בהם, ופתאום לצאת במקום מוכר...
10:07 3 יולי 2008
בן דליה אמר/ה...
שלום יאיר. גם על זה נכתב רבות : אם אנחנו כל כך צריכים ערים קריאות אז מדוע אנחנו נמשכים לקסם של ערי ימי הביניים ונהנים לשוטט בהן לאיבוד ? ובכן התשובה היא שאנחנו יכולים להנות בערים אלו בהינתן שני תנאים : 1. חייבת להיות רמת ביטחון גבוהה לכך שלא נשקפת לי סכנה אם אאבד. 2. גם המקום המסובך חייב להכיל בעצמו איזשהו סדר מסוים באי הסדר. כך אכן קורה בערי ימי הביניים הקסומות שאנו נהנים כל כך לשוטט בהן. לגבי המפה : אני חקרתי הבדלים בין 5 מפות מנטאליות של תושבי תל אביב ל 5 מפות מנטאליות של מבקרים בעיר ואכן יש הבדלים, בעיקר בתפיסה של האזורים DISTRICTS ושל הצירים. המפה של אמסטרדם היא רק דוגמא אחת... תודה רבה על התגובה !!
19:09 3 יולי 2008
אנונימי אמר/ה...
אכן,קריאות העיר היא מושג שראוי לו להילמד על ידי תושבי העיר כמו גם על ידי קברניטיה.תימצתת במדוייק את הרעיון.כה לחי.י.קלימר
23:18 3 יולי 2008
אנונימי אמר/ה...
אכן כך, ידועה התופעה של הרכת חלקים רבים בת"א אך בלי יכולת לדמיין איל הם מתחברים האחד לשני.
00:38 5 יולי 2008
עדי טל הימן אמר/ה...
מרתק לאללה, תמיד חשבתי שאני לבד בעניין, באמת יש כמה אזורים בתל אביב שעדיין נותרו תעלומה בעיניי - 1. פלורנטין. כהולכת רגל עוד לא הבנתי איפה היא.2. כיכר המדינה. לא במרכז אפילו..פעם ניסיתי לתפוס משם אוטובוס לעזריאלי. אין חיה כזאת.מזל שלפחות יש אדיבות ברחובות ולפחות כמה יסבירו לך (בבת אחת) את הדרך :)
12:46 6 יולי 2008
בן דליה אמר/ה...
אין אפילו אוטובוס מרחוב דיזנגוף לעזריאלי, גם זה הזוי ביותר. בגלל חוסק קריאות הרבה אנשים גם לא מבינים כמה מקומות קרובים אחד לשני - למשל עזריאלי ודיזנגוף, עזריאלי ותחנה מרכזית, ועוד..
23:18 6 יולי 2008