פרק 1 - איזה פסיכולוגיה ואיזו עיר ?
עיר טובה נמדדת ברצון ובמוטיבציה שלי להיות טוב אליה בחזרה, להיות איכפתי, לפעול למענה, להתערב במה שמתכננים לי ליד הבית, לשמור על הניקיון, להיות אדיב לאחרים ברחוב, ועוד. מי שסבור שההתנהגות שלו לא קשורה לטיב העיר, כנראה לא חפר מספיק. העיר שלי היא המציאות שלי. האופן בו אני תופס את העיר מוביל בסופו של דבר להתנהגות שלי. זהו תהליך פסיכולוגי של קליטת המציאות החיצונית להתנהגות בפועל, וזה עובד ככה :
כדי להתקיים עלי להכיר את העולם סביבי ולהתאים אליו את התנהגותי. לשם כך אני נזקק לחושיי, המאפשרים לי לתפוס את המידע. התפיסה היא תהליך של :
זיהוי עצמים ואירועים - הסביבה החיצונית (העיר) שולחת אלי שדרים ללא הרף, והחושים שלי קולטים אותם.
הבניה שלהם - החלק שבו מערכת התפיסה שלי מצמצמת את כל מה שחושיי קלטו, ומפרשת את היחסים במרחב. למשל, היא עושה עוזרת לי להבין שמגדל שער העיר לא יותר נמוך ממגדל שרתון סיטי, אלא הוא פשוט רחוק יותר.
הענקת משמעות למרחב. המשמעות שאני מעניק למה שקלטתי משלימה את תהליך התפיסה.
אחרי שתפסתי את המרחב אני מפתח אליו מודעות, שעדיין אינה התנהגות גלויה. אני רק במודעות לגבי המציאות שאני חי בה, ומתרגל לזה. אני מתרגל לזה שהעיר שלי נגמרת בים, או שהעיר שלי מלאה בכבישים רועשים. ברוב המקרים אני מתייחס לסביבה כדבר מובן מאליו, ולא "חופר" על כל בית שאני רואה או פינת רחוב. ( לעומת זאת, תיירים, דווקא משום שאינם מתייחסים לסביבה כדבר המובן מאליו, כן עשויים לפעול מעבר לסף המודעות, שכן הסביבה בה נמצאים חדשה להם וחושיהם ערניים יותר לסביבה. )
אבל בהרבה מקרים אני הופך את המודעות להתנהגות. אני קורא עיתון בשקט ברכבת הקלה כי זה נוח. אני מדבר נורא חזק באוטובוס כי יש רעש בכביש, אני מתיישב לקרוא בגינה כי יש לי גינה ליד הבית. אם העיר שלי מישורית אני יכול ללכת בה הרבה, אם היא קפואה אני נשאר הרבה בבית.... אני ייצור עירוני שהוא פונקציה של העיר.
לא זו בלבד שהעיר שלי יכולה לגרום להתנהגות שלי, היא גם יכולה להביא להתפתחות שלי ולהגשמה שלי. אם היא נוחה לי וטובה לי, אני הולך בה וחושב, (ולא בורח מהרעש), אני מביט במבנים וחושב על אסתטיקה ועל התרבות שלי, אני יוצא החוצה יותר מהבית, חווה דברים ומתמלא השראה.
היחסים ביני לבין העיר הם הדדיים. אני צריך שהיא תהיה טובה אליי. אם היא תהיה טובה אליי אולי גם אתנהג בה אחרת.
פרק 2 - ביני לבין העיר הקומפקטית
כדי להסביר מה זו עיר קומפקטית אפשר להדגים סדר יום תל-אביבי טיפוסי (למשל, שלי...) : קמתי בבוקר ואין חלב (הכי תל אביב). ירדתי למטה, 20 צעדים ו – מכולת. שתיתי במרפסת (התל-אביבית) קפה, מולי תקוע הבניין הסמוך, ויצאתי לסידורים : 5 צעדים שמאלה, 5 ימינה והופ – אני בבן יהודה. שלחתי מכתב בדואר בפינת נורדאו, משכתי כסף בפינת ז'בוטינסקי, עליתי על אוטובוס לעבודה באותה פינה – והכל הכל קרוב, ומעורבב, ונוח, ונגיש.
ככה החיים בעיר הקומפקטית, וככה אני מתנהג בתוכה. אני בלא בלחץ למלא מקרר – יש לי מקרר 24 שעות ליד הבית. אני ממש לא צריך אוטו – יש לי אוטובוס לכל מקום (אם כי נמאס כבר קו 4, אבל זה לפרק אחר...). אני לא חייב לרכז את הסידורים שלי ליום אחד, כי הכל קרוב אליי. העיר הקומפקטית נוחה לי.
העיר הקומפקטית מאופיינת לא רק ב"שימושי קרקע מעורבים" (הכל קרוב לי) , אלא גם בצפיפות. הבנייה הצפופה מאפשרת מספר גדול יותר של תושבים מאשר בפרברים. המרווחים קטנים יותר, הבנייה גבוהה יותר, ואני מוצא את עצמי מהלך בבן יהודה יחד עם עוד עשרות או מאות מהלכים ברחוב. אבל ה"צפוף" שפוי. נכון – המבנים קרובים והחלונות פונים לבניין הבא, אבל מצד שני התרגלתי לחיות עם נוף של אנשים, אפשר לחשוב מה צריך פרטיות ברחוב. אם לא יהיו אנשים ברחוב אז גם אין "רחוב", והוא הופך להיות סתם ה"דרך" לבית שלי. להבדיל, בבית צריך פרטיות, אבל אין באמת בעיה עם זה. פשוט התפתחה פה נורמה כזו שכל התל אביביים אוהבים פרטיות ולכן מכבדים גם את של האחר.
בעיר הקומפקטית אני מרגיש עירוני, ולא עאלק כפרי כמו בפרברים. אני נהנה מהאיכויות שיש לעיר להציע אפילו בלי לשים לב. אח שלי, שגר בפרבר, אין לו הרבה סיבה לצאת מהבית. אשתו אפילו חוששת בשעות הערב לצאת לבד. אין הרבה אנשים בחוץ. הרבה אנשים זה תחושת בטחון. לא רק "ירוק" מרגיע, גם אנשים ברחובות מרגיע. אילו איכויות גבוהות של עיר, שאף פרבר לא מציע אותן. זה יותר "איכות חיים" לגור בקומה 3 מתוך 4 אבל ללכת לטיילת ברגל, מאשר לגור בבניין גבוה שאין לו בחוץ שום דבר חוץ מגינה קטנה, ולכל פיפס צריך את האוטו.
העיר הקומפקטית היא מודל נכון יותר לחיים עירוניים. היא המרפסת שלי, והיא מזמינה אותי אליה. בת ים היא הדוגמא המובהקת. מהבחינה הזו היא קומפקטית מושלמת. "הבנייה הצפופה" זה היופי האמיתי של העיר הזו. יש רחובות אמיתיים, יש על מה להסתכל בדרך, יש חיים, יש אנשים ברחובות (בבת ים תראו יותר אנשים ברחובות מאשר בחולון, רמת גן, גבעתיים, חיפה...) , כמעט כל הרחובות הראשיים הם מסחריים, המשרדים והמרפאות מפוזרים בכל הרחובות, קל לנסוע באופניים, המדרכות רחבות, נתיבים שלמים מוקצים לאוטובוסים. אין פלא שהיא קיבלה דירוג הכי גבוה בשביעות הרצון של תושביה מהתחבורה הציבורית. לא צריך שם אוטו. מתפנה להם 1500 שקל בחודש לתענוגות אחרים. ואין זה אומר שהם לא מקבלים שם "ירוק" בעיניים. יש מלא גינות ופארקים, חוף ים מדהים, צמחיה בין הבתים... אף אחד לא אמר שצריך לגור בפרבר בשביל זה, ולהפוך לייצור שמסתגר ב 80 מ"ר שלו, שביתו הוא המרחב היחיד שלו. אני משלם ארנונה, אני רוצה ליהנות גם מהסביבה שלי. אני רוצה לאכול מכל העוגה : להיות גם קרוב לטבע, גם לחלוק בו עם אנשים (ולא להיות מוטרד מנוכחות אנשים), וגם שיהיה לי נוח להגיע לכל מקום אחר מבלי להיות תלוי ברכב.
פרק 3 - ביני לבין העיר הקריאה
בשבת הגיעו אליי אורחים יקרים מחיפה. בזמן שחיכיתי התפללתי תפילה תל אביבית מצויה : "אלוהים יקר, עשה שתהיה להם חניה. בבקשה. הייתי טוב השבוע..." אבל מי ידע שהחניה תהיה רק הבעיה האחרונה של חבריי. עוד לפני החניה הייתה להם בעיה אחרת. הם הגיעו מאיילון דרום, עלו במחלף ההגנה, ומאז נעלמו עקבותיהם. התקשרתי מודאג, וגיליתי שעם עקבותיהם נעלם גם החשק שלהם להגיע אליי. הם איבדו את דרכם.
"איפה אתם? תסבירו לי איפה אתה כדי שאכוון אתכם" - התחננתי
"אין לנו מושג, אנחנו אפילו לא מבינים עכשיו איפה צפון ואיפה דרום"
"תנו לי landmark כדי שאבין היכן אתם"
"ליד מגדל אייפל" – צעקו לי בבוז – "איזה landmark יש כבר בעיר הזו?"
ובכן כן. אני חייב להודות שאפילו אני, שמכיר את תל אביב מצוין, הולך בה לפעמים לאיבוד. תל אביב איננה קלה להתמצאות, והיא עוד קלה יחסית לחיפה וירושלים. לערים שלנו בארץ חסרה ה"קריאות". הקריאות היא הקלות שבה אנחנו יכולים להבין את העיר ולהתמצא בה. מי שטבע את המונח הזה בשנות השישים היה לינץ'. הוא טען שעיר קריאה היא עיר שבה אובייקטים (המבנים, הדרכים, הרחובות...) מצליחים להפוך לדימוי מנטלי בראשם של אנשים שונים. הייצוגיות של האובייקטים נעשית בשל ייחוד במרקם (למשל - אזור הסיטי הגבוה משאר העיר), בצבעים (כיפת הסלע השונה בצבעה משאר חלקי העיר הבאמת לבנה) ובשוני של אלמנטים לעומת סביבתם (וזה landmark רבותיי). יש סך הכל 5 אלמנטים, לטענת לינץ', שהופכים את העיר לקריאה :
צמתים – עוזרים לנו להבין את הכיוונים
דרכים – בעיקר כאשר הם ישרים וגדולים ולא מעוקלים
ציוני דרך – האייפל, כיפת הסלע, הבהאים... כאשר אנו רואים אותם מרחוק אנו מבינים איפה אנחנו בעיר. כמה מצטער שציון הדרך היחידי של תל אביב, ארש בולט למרחוק, הוא ארובת רידינג.
קצה – הסוף של העיר בהחלט עוזר לנו להבין אותה ביתר קלות. הקצה יכול להיות איילון (כי אנחנו לא הולכים בו יותר, הוא גבול מבחינתנו), חומה, נהר, הים. לתל אביב יש לפחות ים שמהווה קצה שלה.
אזורים ברורים – כשאנחנו מבינים שיש לעיר מתחמים הומוגניים – למשל הרובע הסיני, הרובע העתיק, שכונת נווה צדק בגגותיה האדומות וכו' – אנחנו מתמצאים טוב יותר בעיר.
הקריאות של העיר משפיעה עלינו בדרכים רבות :
מבחינה פסיכולוגית, כשאנחנו נמצאים בעיר קריאה – נניח למשל אמסטרדם – אז אנחנו מצליחים לדמיין אותה בקלות בראש. יש לנו ייצוג שלה ואנחנו יכולים אפילו לתאר אותה מילולית לאנשים. נסו לתאר את תל אביב לאנשים שלא מכירים אותה....
לקריאות של העיר השפעה על היחסים שלנו איתה : באמסטרדם אנחנו מסתובבים בחופשיות ויכולים לשוטט, מבלי לחשוש שלא נמצא את דרכנו. בתל אביב חסר לנו שנסטה מרחוב אורכי שלה לרחובות הצדדיים. רק אלוהים יודע לאן נגיע. וזאת עוד תל אביב. בואו ננסה לשוטט בירושלים ואז באמת נצטרך להתפלל. היחסים שלי עם העיר קשורים מאוד בכמה אני מכיר אותה טוב. אם אני מכיר טוב את העיר שלי אני גם מעניק לה משמעות בחיי. אני נקשר אליה, מספר עליה, אני אוהב אותה כי אני מכיר מה אני אוהב.
גם למצב הרגשי שלנו יש קשר עם קריאות. במקרה של חוסר התמצאות או איבוד במרחב אנו נכנסים למצב של חרדה, דאגה, ובמקרים קיצוניים גם למצב דמוי אסון. דימוי חיובי, מובחן וברור של הסביבה מעניק לנו תחושה חשובה של בטחון רגשי, ומסייע בבניית הרמוניה בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. לכן סביבה קריאה מזמנת לאדם התנסויות רבות יותר בתוכה .
בהיבט החוויתי : העיר המודרנית הגדולה של היום היא כזו שגורמת לנו להיות אבודים במרחב. לשם כך אנו נעזרים במפות, מספרי רחובות, שלטים וכרזות אוטובוס. דימוי ברור של הסביבה משרת אותנ ו כמסגרת רחבה של סימוכין וכמערכת רחבה של מידע.
בהיבט התיירותי : הקריאות היא חשובה ברקע של העיר. היא אמנם לא הקריטריון היחיד לקיטרוג עיר כעיר יפה, אך היא בהחלט חשובה למשוב שלנו כמטיילים בה. אם לא נזכור את לונדון לא נספר איך היא נראית לאחרים !! עיר לא קריאה לא תיחרט בזיכרונו של המבקר ועל כן מקשה עליו את הייצוג שלה כעיר יפה.
דווקא בימינו, כאשר אדריכלים ומתכננים יודעים כמה הקריאות היא חשובה, בכל זאת בונים לנו "פרוייקטים" בעיר שלא תורמים לקריאות. בונים מבני מגורים אקראיים במרחב (כבר אין אזורים ברורים), בונים מגדלים על הים (כבר לא רואים את הקצה), הופכים את הכיכרות שלנו לצמתים חסרי משמעות, וכבר לא בונים יותר מונומנטים שיכולים להיות ציוני דרך, כמו גם סמלים של העיר.
העיר הקריאה היא עיר שאני מכיר טוב ולכן יכול לדמיין אותה בראשי, יכול להיזכר בה, יכול לטייל בה בחופשיות, יכול להיקשר אליה ולאהוב אותה. אנחנו צריכים עיר קריאה.
לפוסט זה התפרסמו בזמנו 6 תגובות:
יאיר אמר/ה...
אני חושב ש-PATHS זה לאו דווקא דרכים, ו-EDGES זה לא רק קצה העיר. לקווין לינץ' הייתה כאן מין הארה ג'י-איי-אסית (GIS) כזו (פלא שאני מתחבר לזה?..). והוא התכוון לאלמנטים מארגנים בעיר. גם קצה נחלאות לכוון גן סאקר הוא EDGE ברור וקריא.הייתי נותן לבן המקום לצייר מפה מנטלית, או למבקר מזדמן - כמוני בתל-אביב... ולא לתייר שמכיר את העיר בעיקר מהמפה, ולכן יכול לצייר אותה מהזיכרון. יש כמה ערים שאני יכול לצייר את המפה שלהן יותר טוב ממפת ירושלים, אבל זה בגלל שאני מכיר רק את המפה - לא בטוח בכלל שלא אלך שם לאיבוד.אבל באופן כללי - מסכים אתך ב-100% - קריאות מאפיינת ערים טובות, וגם אזורים טובים בעיר.מצד שני - יש אזורים (לא גדולים מדי) שכיף ללכת לאיבוד בהם, ופתאום לצאת במקום מוכר...
10:07 3 יולי 2008
בן דליה אמר/ה...
שלום יאיר. גם על זה נכתב רבות : אם אנחנו כל כך צריכים ערים קריאות אז מדוע אנחנו נמשכים לקסם של ערי ימי הביניים ונהנים לשוטט בהן לאיבוד ? ובכן התשובה היא שאנחנו יכולים להנות בערים אלו בהינתן שני תנאים : 1. חייבת להיות רמת ביטחון גבוהה לכך שלא נשקפת לי סכנה אם אאבד. 2. גם המקום המסובך חייב להכיל בעצמו איזשהו סדר מסוים באי הסדר. כך אכן קורה בערי ימי הביניים הקסומות שאנו נהנים כל כך לשוטט בהן. לגבי המפה : אני חקרתי הבדלים בין 5 מפות מנטאליות של תושבי תל אביב ל 5 מפות מנטאליות של מבקרים בעיר ואכן יש הבדלים, בעיקר בתפיסה של האזורים DISTRICTS ושל הצירים. המפה של אמסטרדם היא רק דוגמא אחת... תודה רבה על התגובה !!
19:09 3 יולי 2008
אנונימי אמר/ה...
אכן,קריאות העיר היא מושג שראוי לו להילמד על ידי תושבי העיר כמו גם על ידי קברניטיה.תימצתת במדוייק את הרעיון.כה לחי.י.קלימר
23:18 3 יולי 2008
אנונימי אמר/ה...
אכן כך, ידועה התופעה של הרכת חלקים רבים בת"א אך בלי יכולת לדמיין איל הם מתחברים האחד לשני.
00:38 5 יולי 2008
עדי טל הימן אמר/ה...
מרתק לאללה, תמיד חשבתי שאני לבד בעניין, באמת יש כמה אזורים בתל אביב שעדיין נותרו תעלומה בעיניי - 1. פלורנטין. כהולכת רגל עוד לא הבנתי איפה היא.2. כיכר המדינה. לא במרכז אפילו..פעם ניסיתי לתפוס משם אוטובוס לעזריאלי. אין חיה כזאת.מזל שלפחות יש אדיבות ברחובות ולפחות כמה יסבירו לך (בבת אחת) את הדרך :)
12:46 6 יולי 2008
בן דליה אמר/ה...
אין אפילו אוטובוס מרחוב דיזנגוף לעזריאלי, גם זה הזוי ביותר. בגלל חוסק קריאות הרבה אנשים גם לא מבינים כמה מקומות קרובים אחד לשני - למשל עזריאלי ודיזנגוף, עזריאלי ותחנה מרכזית, ועוד..
23:18 6 יולי 2008
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה