מרשמיה של ירושלמית לשעבר

כאחת שנולדה וגדלה בירושלים בוער בעצמותי לכתוב מספר מילים אישיות לגבי העיר לאור הפוסט הקודם. אף על פי שפיזית אינני מתגוררת בה, היא עודנה נצורה בליבי ונפשי. לכן, כירושלמית לשעבר ברצוני להעלות על הכתב את הפרספקטיבה שלי כלפי המתרחש בעיר. למען הגילוי הנאות, כאשר אני רוצה להרגיש ירושלים, אני הולכת ליפו. נכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ובכל זאת, הטופוגרפיה דומה, אך הדבר המשמעותי מכך היא תחושת העומק ההיסטורי וערבול החושים שנוצר ממפגשי הזמנים - עבר מול הווה ועתיד, דבר שיכול להעלות קווי דמיון מסוימים. ולעצם עניין השימור, ירושלים אינה נטולת בעיות בתחום זה בלשון המעטה: לפני מספר ימים קיבלתי הזמנה מידיד ירושלמי להצטרף לקבוצה בפייסבוק שקוראת לשמר את הבינוי הקיים בשכונת קטמון הישנה. מסתבר שיש כוונה להוסיף קומה לבניינים רבים, תוך אי מתן התייחסות לאופי הבינוי הקיים. בירושלים לא תמיד הפנימו שהשימוש באבן ירושלמית זה לא כל הסיפור, יש עוד אלמנטים רבים כגון תבליטים, סיתות וצורת הפתחים. למרבה הצער, על אף מחאת התושבים שינויים כבר החלו להיעשות ללא התחשבות בבנייה המקורית.לגבי מתחם ממילא: מדובר בשכונה שהפכה משכונת קצה קשת יום, מלאת עוני ומצוקה עד 1967 לשכונת פאר ויוקרה. בעבר היוותה שכונה ששילבה מגורים ומסחר ענף ושירתה הן את האוכלוסייה הערבית והן את זו היהודית. כיום הוקם בחלקה כפר דוד שזכה, ובצדק, לכינוי "עיר רפאים" בשל העובדה שבתים רבים נרכשו על ידי תושבי חוץ שמבלים שם זמן מועט ועל כן הבתים עומדים שוממים וריקים לאורך מרבית ימות השנה. מרכז הקניות החדש עושה רושם אסתטי, אך בהסתכלות אזורית יותר, מדובר לטעמי בהחלטה לא מוצלחת, שאינה משתלבת טוב עם החומה העתיקה ברקע. עם זאת, מה שבאמת מקומם הוא פרוייקט השימור שנמצא בסמוך למרכז, על רחוב אגרון, הוא בניין התמ"ת לשעבר. הגלוריפיקציה שעשו לפרוייקט השימור הזה היא מבחינתי על גבול הפשיעה בשל שני טעמים: הדבר מייצג תפיסה פרימיטיבית ששימור כוונתו לחזית בלבד, למעטפת. שנית, הנסתר מהעין לעיתים לא פחות ראוי להנצחה. פנים הבניין היה יפהפה ומיוחד והיה צריך להיות משומר לא פחות. אז נעשות עוולות שימור בירושלים וכמובן שיש דוגמאות רבות שהיריעה קצרה מהזכירן.ירושלים מעוררת את יצרי כולם. היא האקסית המיתולוגית שלי: היא שובת לב, קסומה, מלאת עומק ואצילות. עיני ממש טרוטות מנוסטלגיה. יחד עם זאת, היא טעונה, שסועה, מדממת וכובשת. קודמי השווה את תל אביב לשוקולד. כמכורת שוקולד ידועה, אני מעדיפה לכרסם שוקולד בלילות הקיץ הירושלמים מלאי הבריזה וההשראה. בתל אביב ספוגת הלחות, החום והדביקות הוא כבר היה נמס מזמן. אבל מה שאני כן יכולה לעשות עכשיו בתל אביב זה ללכת לים, 2 דקות מהבית ולהנות מרחש הגלים. עם היד על הלב, מקנאים, ירושלמים יקרים שלי?