ביני לבינה - פרק 3 (פורסם ע"י שרון בן-דליה)

ביני לבין העיר הקריאה

בשבת הגיעו אליי אורחים יקרים מחיפה. בזמן שחיכיתי התפללתי תפילה תל אביבית מצויה : "אלוהים יקר, עשה שתהיה להם חניה. בבקשה. הייתי טוב השבוע..." אבל מי ידע שהחניה תהיה רק הבעיה האחרונה של חבריי. עוד לפני החניה הייתה להם בעיה אחרת. הם הגיעו מאיילון דרום, עלו במחלף ההגנה, ומאז נעלמו עקבותיהם. התקשרתי מודאג, וגיליתי שעם עקבותיהם נעלם גם החשק שלהם להגיע אליי. הם איבדו את דרכם.
"איפה אתם? תסבירו לי איפה אתה כדי שאכוון אתכם" - התחננתי
"אין לנו מושג, אנחנו אפילו לא מבינים עכשיו איפה צפון ואיפה דרום"
"תנו לי landmark כדי שאבין היכן אתם"
"ליד מגדל אייפל" – צעקו לי בבוז – "איזה landmark יש כבר בעיר הזו?"
ובכן כן. אני חייב להודות שאפילו אני, שמכיר את תל אביב מצוין, הולך בה לפעמים לאיבוד.

תל אביב איננה קלה להתמצאות, והיא עוד קלה יחסית לחיפה וירושלים. לערים שלנו בארץ חסרה ה"קריאות". קריאות היא הקלות שבה אנחנו יכולים להבין את העיר ולהתמצא בה. מי שטבע את המונח הזה בשנות השישים היה לינץ'. הוא טען שעיר קריאה היא עיר שבה אובייקטים (המבנים, הדרכים, הרחובות...) מצליחים להפוך לדימוי מנטלי בראשם של אנשים שונים.

הייצוגיות של האובייקטים נעשית בשל ייחוד במרקם (למשל - אזור הסיטי הגבוה משאר העיר), בצבעים (כיפת הסלע השונה בצבעה משאר חלקי העיר הבאמת לבנה) ובשוני של אלמנטים לעומת סביבתם (וזה landmark רבותיי). יש סך הכל 5 אלמנטים, לטענת לינץ', שהופכים את העיר לקריאה :
1. צמתים – עוזרים לנו להבין את הכיוונים
2. דרכים – בעיקר כאשר הם ישרים וגדולים ולא מעוקלים. רחוב יפו תורם לקריאות של ירושלים, רחוב אבן גבירול - לתל אביב.
3. ציוני דרך – האייפל, כיפת הסלע, הבהאים... כאשר אנו רואים אותם מרחוק אנו מבינים איפה אנחנו בעיר. כמה מצער שציון הדרך היחידי של תל אביב, אשר בולט למרחוק, הוא ארובת רידינג.
4. קצה – הסוף של העיר בהחלט עוזר לנו להבין אותה ביתר קלות. הקצה יכול להיות איילון (כי אנחנו לא הולכים בו יותר, הוא גבול מבחינתנו), חומה, נהר, הים. לתל אביב יש לפחות ים שמהווה קצה שלה.
5. אזורים ברורים – כשאנחנו מבינים שיש לעיר מתחמים הומוגניים – למשל הרובע הסיני, הרובע העתיק, שכונת נווה צדק בגגותיה האדומות וכו' – אנחנו מתמצאים טוב יותר בעיר.

הקריאות של העיר משפיעה עלינו בדרכים רבות :

מבחינה פסיכולוגית, כשאנחנו נמצאים בעיר קריאה – נניח למשל אמסטרדם – אז אנחנו מצליחים לדמיין אותה בקלות בראש. יש לנו ייצוג שלה ואנחנו יכולים אפילו לתאר אותה מילולית לאנשים. נסו לתאר את תל אביב לאנשים שלא מכירים אותה....
לקריאות השפעה על היחסים שלנו עם העיר : באמסטרדם אנחנו מסתובבים בחופשיות ויכולים לשוטט, מבלי לחשוש שלא נמצא את דרכנו. בתל אביב חסר לנו שנסטה מרחוב אורכי שלה לרחובות הצדדיים. רק אלוהים יודע לאן נגיע. וזאת עוד תל אביב. בואו ננסה לשוטט בירושלים ואז באמת נצטרך להתפלל. היחסים שלי עם העיר קשורים מאוד בכמה אני מכיר אותה טוב. אם אני מכיר טוב את העיר שלי אני גם מעניק לה משמעות בחיי. אני נקשר אליה, מספר עליה, אני אוהב אותה כי אני מכיר מה אני אוהב.

גם למצב הרגשי שלנו יש קשר עם קריאות. במקרה של חוסר התמצאות או איבוד במרחב אנו נכנסים למצב של חרדה, דאגה, ובמקרים קיצוניים גם למצב דמוי אסון. דימוי חיובי, מובחן וברור של הסביבה מעניק לנו תחושה חשובה של בטחון רגשי, ומסייע בבניית הרמוניה בינינו לבין העולם שמחוץ לנו. לכן סביבה קריאה מזמנת לאדם התנסויות רבות יותר בתוכה .
בהיבט החוויתי העיר המודרנית הגדולה של היום היא כזו שגורמת לנו להיות אבודים במרחב. לשם כך אנו נעזרים במפות, מספרי רחובות, שלטים וכרזות אוטובוס. דימוי ברור של הסביבה משרת אותנ ו כמסגרת רחבה של סימוכין וכמערכת רחבה של מידע.
בהיבט התיירותי : הקריאות היא חשובה ברקע של העיר. היא אמנם לא הקריטריון היחיד לקיטרוג עיר כעיר יפה, אך היא בהחלט חשובה למשוב שלנו כמטיילים בה. אם לא נזכור את לונדון לא נספר איך היא נראית לאחרים!! עיר לא קריאה לא תיחרט בזיכרונו של המבקר ועל כן מקשה עליו את הייצוג שלה כעיר יפה.

דווקא בימינו, כאשר אדריכלים ומתכננים יודעים כמה הקריאות היא חשובה, בכל זאת בונים לנו "פרוייקטים" בעיר שלא תורמים לקריאות. בונים מבני מגורים אקראיים במרחב (כבר אין אזורים ברורים), בונים מגדלים על הים (כבר לא רואים את הקצה), הופכים את הכיכרות שלנו לצמתים חסרי משמעות, וכבר לא בונים יותר מונומנטים שיכולים להיות ציוני דרך, כמו גם סמלים של העיר.

העיר הקריאה היא עיר שאני מכיר טוב ולכן יכול לדמיין אותה בראשי, יכול להיזכר בה, יכול לטייל בה בחופשיות, יכול להיקשר אליה ולאהוב אותה. אנחנו צריכים עיר קריאה.