שוק מחנה יהודה כמנוף אורבני בירושלים - בלוג אורח (מאת: יואב לרמן)

יואב לרמן מעניק לנו מבט על פרויקט שיקום השוק העירוני בירושלים. בלוג אורח זה מטעם "עוד בלוג תל-אביבי" מהווה תיעוד ותיאור של התפתחות מסחרית עירונית בירושלים. שווה קריאה.

לפני כחודשיים הייתי בארועי “בתים מבפנים” בירושלים. במסגרת הסיורים והדיונים בעיר הנצח למדתי שם על נפילתו ועלייתו של שוק מחנה יהודה, פנינה אורבנית שכמעט נמחקה מהעולם, ועכשיו מצאתי את הזמן כדי לכתוב על זה.

כדי להבין מה קרה בשנים האחרונות בשוק מחנה יהודה התקבצנו במינהל הקהילתי של לב העיר (ירושלים) כדי לשמוע את התיאור של אורי עמדי, מי שעומד בראש המינהל הקהילתי ומהווה את אחד מעמודי התווך של שיקום השוק. השוק המדובר הוא אולי השוק הטוב ביותר בישראל כיום, וזה בכלל לא טריוויאלי בהתחשב בכך שהוא שוכן בעיר הרבה יותר מסובכת וקשה מאשר תל-אביב.

כדי להתחיל מהתחלה צריך לחזור לירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים. באותה תקופה מרכז העיר (המערבית) התחיל לעבור תהליכי התפוררות מואצים כמו שקרה גם בתל-אביב ובחיפה (נטישת אוכלוסייה חזקה לפרברים), עד שכעבור עשור כל מה שנשאר במרכז העיר של ירושלים היה חורבן די רציני ובתחילת שנות ה-80 שוק מחנה יהודה היה הסחי של הג’יפה הירושלמית ואנשים נמנעו מלהתקרב אליו. טדי קולק אפילו חשב למחוק אותו ולבנות במקומו פרויקט מגורים באותה תקופה.

על רקע הזנחת מרכז העיר נכנס אורי עמדי (שהיה אז מנהל מתנ”ס בירושלים) לתמונה ב-1984 והחל לארגן את הסוחרים בשוק, או כמו שנכתב בסיפור המלא:

“במטרה לעניין את הארגונים שאומרים לטפל באזורי מצוקה חברתית לפעולה, התחיל אורי בסוחרים עצמם. הוא השיל מכתפיו כל זהות ארגונית נטמע, בין סוחרי השוק יצר קשרים אישיים, למד את צורכיהם, וכך פתח נתיבים ללבם. לא פעם פגש אותם אורי עם עלות השחר כאשר פרקו סחורה טרייה ובלילה כשהכינו את הדוכנים שלהם ליום חדש של עבודה. אורי החדיר בהם את האמונה שניתן לשפר את המציאות הפיזית על בסיס התארגנות חברתית אנושית שבנויה על יושר, עזרה הדדית, הבנת צרכי הזולת ואמונה בטוב שבאדם.”

לבסוף, לאחר שלוש שנים, הצליחה ההתארגנות של אורי והסוחרים לשכנע את העירייה להשקיע בשיפוץ השוק. במהלך השיפוץ שארך מספר שנים נעשתה עבודה ישירה מול הסוחרים בשוק שהשתתפו בעלויות השיפוץ (וגם נאלצו להפסיק לעבוד כאשר האזור שלהם בשוק שופץ). השיפוץ נתן לשוק מראה חדש עם קירוי, ניקוז ושאר תוספות.

היום השוק נמצא בפריחה, מכירי השכירות בו עלו ותמהיל העסקים בו כולל גם בתי-קפה פלצניים ומסעדות, והוא הפך לאחד מאתרי החובה של התיירים בירושלים (ונראה לי שגם הירושלמים מרוצים ממנו, חוץ מביום ששי כשהוא עמוס מדי). ההשפעה שלו על השכונות שסביבו ועל כל מרכז העיר היא חיובית מאוד.

כתוצאה מהצלחת שיקום השוק הוקם בין השאר המינהל הקהילתי של לב העיר ירושלים ובעקבותיו הוקמו מינהלי שכונות נוספים. הנהלות מינהלים אלה נבחרות בבחירות ומהוות למעשה רמת היררכייה ביצועית קרובה יותר לתושב מאשר העירייה. בדרך להיות עיר דמוקרטית ושיתופית גם תל-אביב תצטרך ללמוד את המודל הירושלמי של מינהלי הרבעים.

המסקנה שלי מהסיפור של שוק מחנה יהודה היא ששיקום עירוני מוצלח הוא אפשרי ולפעמים צריך לעשות אותו בפינצטה. שיקום דומה אמור לעבור על שוק הכרמל בשנים הקרובות. כמו כן, כדאי ללמוד מסיפור השיקום הזה כדי לשקם מרכזי ערים אחרות כמו למשל חיפה (שוק תלפיות מייצג טוב מאוד את המצב הנוכחי של העיר הזו).

שוק מחנה יהודה

מקבץ לינקים לקריאה נוספת:

• הסיפור המלא של שיקום שוק מחנה יהודה
• מינהל קהילתי לב העיר
• שוק מחנה יהודה בויקיפדיה

תפתחו חלון - בלוג אורח (מאת: עמית פוני)

הפוסט הבא פורסם בבלוג ירושלים האחרת שעוסק בעירוניות הירושלמית. לעמית פוני היו כמה דברים לומר על התחבורה הציבורית. בעיקר נשמח להפנות את תשומת ליבכם לאפשרות הרבה לשיפור התחבורה הציבורית בבחינה מחודשת של קווי אוטובוס.

אחרי לחצים עצומים ופניות רבות אני שמח לבשר לקוראי הבלוג על תפקיד ציבורי נוסף שאני נוטל על עצמי בימים אלו ממש. לצד חבר דירקטוריון “מלונה”, איש “רוח חדשה”, “צעירים במרכז” וראש מחלקת האג”ח ב”ליהמן ברדרס”, אני מעתה יו”ר המועצה הציבורית לפתיחת חלון באוטובוסים בימות החורף. הגיעו מים עד נפש. החורף אפילו עוד לא פה אבל נמאס לי לנסוע באוטובוס חנוק, עם מיזוג דפוק ומליון אנשים משתעלים ומתעטשים מסביב. חייבים לפתוח חלונות באוטובוסים. המשימה הזו תהיה כמובן יותר קשה כשהחורף האמיתי יתחיל, אז על כל פיסת חלון פתוחה הנוסעים אוהבים לזעוק “גוועלד” כאילו מישהו שופך עליהם אבקת אנטרקס בפנים. העם חייב אוורור ואני מקווה שתצטרפו לקמפיין הנואש הזה.

אם כבר בתחבורה ציבורית עסקינן תרשו לי לשתף אתכם בחויה נפלאה, כמעט רוחנית, שהייתה לי השבוע. 8 דקות. זה הזמן שלקח לי להגיע בקו 19 מקינג ג’ורג’ ועד לארומה הר הצופים. 8 פאקינג דקות. זה לא קרה בחצות הליל כי אם בארבע אחר הצהריים, שעת עומס קשה. השינוי המבורך של קו 19 (תודה לאגודה ולאגד) חוסך פה ימי עבודה שלמים שלא לדבר על טיפולים פסיכולוגיים ונזקים נפשיים מצטברים. אם הצליחו לשנות את המסלול עתיק היומין של קו 19 זה אומר שיש סיכוי לעיר הזו ושגם פרוייקטים מסובכים פחות כמו חלוקת העיר, דיור בהישג יד והפחתת ההגירה השלילית יכולים להתגשם במהרה בימינו.

פעילות ציבורית מאורגנת, עם ומול מפעילי התחבורה הציבורית, היא בעצם דרך לשקף שינויים נדרשים לטובת הציבור. אורבניקה קוראת לכם להצטרף לארגון "לנוע" מטעם החברה להגנת הטבע בירושלים וגם לפורום התחבורה הציבורית של מגמה ירוקה וגם להביע דעתכם בשיח האינטרנטי.

• פורום תחבורה ציבורית - בתפוז
  
• פורום תחבורה ציבורית - בירושלמים, קהילות ירושלים ברשת

תל אביב - ניו דלהי, ומה הקשר לכיכר המדינה ?

(הערה : בעקבות "אסון הבלוג" של אורבניקה, כתבה זו מפורסמת בשנית, לצערי - ללא התגובות וללא התמונות. כנ"ל לגבי שאר הכתבות שיפורסמו בשנית בהמשך...)

כתושבים של תל אביב, תושבים של עיר בכלל, וחוקרי ערים בפרט, אנו נוטים לעשות השוואה בין הערים שלנו לערים בחו"ל. מה לעשות, אירופה מציבה רף גבוה ואנחנו רוצים מאוד לראות את תל אביב שלנו עומדת גם היא בסטנדרטים גבוהים של "עיר טובה". גם אנחנו רוצים רכבת, גם אנחנו רוצים רחובות נקיים ושבילי אופניים. ההשוואה היא במקום כמובן, אבל יש מקום להשוות גם לערים במדינת עולם שלישי, ולו רק בשביל ללמוד אילו הישגים כן הישגנו, ללמוד להעריך את מה שכן קיים, ואולי אפילו לגלות שגם מהעולם השלישי אנחנו יכולים ללמוד . הודו – מהבחינה הזו – היא שיעור מאלף, ואפילו בגדר חובה, למתכנני ערים, ארכיטקטים, מהנדסים ולכל מי שנפשו אהבה אורבניקה.
בתור חוקר ערים החוויה של טיול בערי הודו היתה מרתקת ומשתקת. גם אם מתרגלים (ומתרגלים) אחרי כמה ימים לפרות והקופים ברחובות, לתעלות הביוב ולאינסוף האנשים ברחובות – עדיין הודו נותנת שיעור חשוב בתכנון ערים : מה קורה כשאין תכנון. הערים הגדולות של הודו מלמדות שבהיעדר תכנון שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא הניקיון, לא הסדר, לא הכללים העירוניים, לא החיים שלנו שעלולים להיגמר תוך שנייה בגלל אלף ואחת סיבות "שקופצות" עלינו ברחוב.
תמיד תהיתי למה מתכוונים המשוררים המטיילים באומרם "הודו קשה", "דלהי קשה", "ורנאסי קשה". אחרי יום אחד בהודו מיד הבנתי שבמילה "קשה" הכוונה היא קשה לעיכול, קשה לתפיסה, קשה לתנועה, קשה להתמצאות וקשה להתנהלות.
בערים של הודו קשה להתקיים. למי שמגיע מהעולם המערבי קשה בעיקר להבין איך להסתדר בכאוס כזה. קשה מאוד לכל חמשת החושים שלנו להתמודד עם המציאות שם. קשה לראות את אלפי מקבצי הנדבות, קשה לשמוע את הצפירות הנוראיות וחסרות ההיגיון של הנהגים, קשה להריח את החרא של הפרות ושל שאר בעלי החיים ובני האדם בעיר, קשה לגעת שם במשהו מרוב זיהום. הודו לפעמים פשוט מחלישה את החושים וגורמת לנו לרצות לחזור במהרה למלון. וכך גם גיליתי שהמון המון מטיילים עושים אחרי שעתיים-שלוש ברחובות הודו. פשוט חייבים לחזור לנוח מהחוץ.
יש המון המון תובנות לספר ולשתף מהחוויה בהודו. כל כך הרבה, שבכוונתי לעשות זאת במספר פוסטים ולא באחד, ולהתחיל בניו דלהי. כל מקום בהודו שונה ומלמד דברים אחרים. בכמה מקומות נשברים מיתוסים על הודו (למשל הרוחניות, אבל זה לפעם הבאה...). המיתוס הראשון שהתפוצץ לי בפרצוף, כבר ביום הראשון בדלהי, הוא שלהודו לא נוסעים לנפוש (אלא אם כן נתקעים בחופים או בצפון). הערים של הודו הן הכי לא נופש. אני משום מה חשבתי שהודו תהיה מהממת לסגירת תקופה אינטנסיבית של שנתיים. הודו היא לא קלה ולכן אין בה אפקט של שלוות נפש אלא של מחלת נפש, ודלהי בפרט – היא מחלישה ומקצרת חיים כאחד.
ומה בכל זאת אפשר ללמוד מעיר בת 20 מיליון תושבים, ענקית, מפלצתית ומזוהמת כל כך ? יתרה מכך – מה כבר תל אביב 2008 יכולה ללמוד מעיר שנראית ממבט ראשון כמו גיהנום ?
אז אכן, דלהי היא עיר שמיד חוטפת ממך את שלוות הנפש הפנימית, מרסקת ואונסת אותך ללמוד כללים חדשים של עירוניות. מי שחושב שכשהוא נוחת בדלהי הוא מקבל "כאפה" של הודו – טועה. בדלהי מקבלים "מכות רצח" מהודו. בדלהי אתה לומד מאוד מהר שכהולך רגל אתה בתחתית סדרי העדיפויות. אף אחד לא יעצור לך, לפני כן יעצרו לפרה או לקוף שעובר בכביש. אין מעברי חציה כמעט, אין פחי זבל בכלל (הכל נזרק לרחוב) ואין אוויר לנשימה. דלהי היא לכל הדעות "קשה". קשה להביט על מקבצי הנדבות השרועים בהמוניהם ברחובות, קשה לנשום את האוויר, קשה לראות שמיים מרוב זיהום אוויר. בימים בהם אנחנו בתל אביב נלחמים על שבילי אופניים ועל שימור – בדלהי נלחמים לשרוד הליכה של 10 דקות ברגל. לעומת זאת בדלהי יש גם דברים מדהימים לראות וללמוד, ומבחינה זו ממש חבל שתיירים רבים "בורחים" ממנה מיד כשמגיעים.
אפילו ניו דלהי – עיר שלא מצליחה לספק תשתית ביוב ראויה – הצליחה להקים קווי מטרו שלא היו מביישים את אירופה. אחרי שיטוט של 3 שעות, שהרגישו כמו נצח, הגעתי פתאום ממש במקרה לתחנת מטרו ונותרתי שם פעור פה. לא יכול להיות שעיר כזו קשה הצליחה להרים 3 קווי מטרו ותל אביב עדיין תקועה בבירוקרטיה. פשוט לא ייתכן. ואולם, ייתכן כן ייתכן. המטרו של דלהי הוא מבין המרשימים שראיתי בעולם (כן, העולם המערבי...). חווית הנסיעה במטרו היא מדהימה דווקא משום שדלהי עצמה כל כך רקובה בתשתיות שלה, והנה פתאום לומדים שאפילו אצלה הנושא של הסעת המונים הוא לא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות אלא נושא שנמצא דרוש טיפול דחוף. זה גם מצחיק שבדרך כלל, בערים מערביות, המטרו הוא ה underground של העיר, על כל המשתמע מכך, ואילו בדלהי דווקא הירידה מתחת לקרקע היא ירידה למקום נקי, יפהפה, שקט ומעניק נחמה מכל מה שקורה למעלה.
ואגב סדרי עדיפויות, כלוחם חירותה של כיכר המדינה משיני העשירים נדהמתי לגלות את ה"קונאט פלייס" בדלהי. בתוך כל הבלאגן והשאון העירוני בעיר מצאתי עצמי משוטט עם מפת העיר ומשתוקק למצוא את הכיכר הגדולה המסומנת בה. אספתי עימי את כל הציניות שבי והזדרזתי למצוא איך כבר נראית כיכר בעיר כל כך מסריחה וקשה. והנה פתאום הגעתי לכיכר יפהפייה, גדולה פי 2 מכיכר המדינה (למי שחושב שכיכר המדינה פשוט גדולה מדי), ירוקה ומוקפת בארכיטקטורה אחידה עם עמודים מעוגלים ויפים.
וואוו. כיכר כל כך יפה בדלהי המכוערת? איך היא לא הרסה את זה ?
ובכן, לא רק שדלהי לא הרסה את הכיכר הכי גדולה שלה (כמו שבתל אביב עומדים לעשות), אלא שהיא המקום הכי שמור כמעט בכל העיר הענקית הזו. פנים הכיכר הוא פארק נעים ושליו, שממנו רק שומעים למרחוק את השאון התחבורתי אך לא סובלים ממנו, מתחת לכיכר יש תחנת מטרו גדולה, ומסביב לכיכר התפתח מרכז עיר שוקק וצבעוני. התושבים והתיירים בניו דלהי מצביעים ברגליים – הכיכר מלאה באנשים שמתיישבים בה לפיקניק, בזוגות צעירים שמחפשים פינה רומנטית, ובקבוצות של אנשים שקובעים בכיכר כמקום מפגש. הכיכר מהווה אבן שואבת , כי ככה זה – קידמה או לא קידמה – אנשים עדיין אוהבים מקומות ציבוריים שלווים ונעימים.
גם אנחנו בתל אביב – העיר בה אחוז בעלי המחשב האישי והאינטרנט הוא מבין הגבוהים בארץ – עדיין אוהבים כיכר. עדיין רוצים כיכר גדולה לקבוע בה עם חברים. עדיין רוצים מקום שיהיה מזוהה עם העיר שלנו ויהיה אחד מסמלי העיר שלנו. ואם בדלהי נפלה שלהבת – מה יש לתל אביב לומר ? למה אנחנו עדיין נלחמים להציל את כיכר המדינה ?

החלטת וועדת הערר המחוזית בנושא קרית ספר - כואבת גם עבור התושבים

על פניו, נראה כי ההחלטה היא לטובת "הירוק" - לטובת "תכנית אחרת" וכנגד פיתוח השטח כמגרש חנייה. אולם, מה שמסתתר פה בעצם, היא העובדה כי יש רק חצי שנה לקדם את התכנית. כלומר, יותר לחץ על התושבים להכנע לדרישות העירייה ולהגיע עימם לפשרה (אחרת יקבלו חניון). כך, יצוץ לו עוד מגדל למגורים ("עם פארק לרווחת התושבים כמובן"), לשמחתו של רה"ע וחבר מרעיו. תוך העמסה של עוד תושבים, ללא שימוש והתחשבות בהגדרת ייעוד הקרקע לשטח ציבורי וכמובן ללא אספקת שטחים פתוחים שחסרים כל-כך לתושבי השכונה.

אציין את דבריו של שמואל, טוקבקיסט מספר 5: "ההסכמות בין העירייה למינהל לא מקובלות על תושבי העיר לא נוותר ולא נאפשר את מכירתה של הקרקע הציבורית לצורך הקמתו של עוד מגדל וחניונים תת קרקעיים. הפתרון היחיד למחסור של 160 דונם שטחים פתוחים בלב העיר הוא הקמתו של פארק ורק פארק על הקרקע הציבורית הפנויה האחרונה בשכונה."

מה יהיה גורל קרית ספר? האם התושבים יצליחו להציג תכנון חלופי לפארק פתוח ולאשרו להפקדה? האם העירייה תשליט דעתה? לכיכר מלכי ישראל פתרונים!

בלוג הולך ובלוג בא

כפי שעינכם רואות, לצערנו קרתה תקלה והבלוג נמחק.
ננסה לשחזר ככל שניתן. כל חברי אורבניקה מוזמנים לעזור בשיחזור וזו גם הזדמנות טובה לשוב ולפרסם בבלוג.
בואו נמלא ביחד את הבלוג מחדש.

עירוניות מקיימת - תפקיד אדריכלי הנוף והמתכננים

כתבה ממולצת מטעם אוצרות הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני, בת-ים כהכנה לקראת הכנס השנתי של אדריכלות הנוף.

מתוך עיון בהצעה שלהן לאמנת האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף ל"קיימות עירונית" - אני ממליץ לשריין מקום לכנס שיתקיים ב-11 לדצמבר! נראה מבטיח וסוף סוף, כמו שהמערכות אוהבות - מובנה, מדיד וניתן לכימות והשוואה.