צ'אנדיגר – עוד שיעור בתכנון מהודו ...

צ'אנדיגר היא עיר שמתכננים, אדריכלים וחובבי אורבניקה לא יכולים להישאר אדישים אליה. היא אנטי-תיזה לעירוניות של הודו. כמעט ולא ניתן למצוא בהודו ערים כמותה – עיר כה מתוכננת, מוקפדת, מרושתת בשתי-וערב של דרכים, שבילי אופניים, כיכרות ירוקים...

From אורבניקה - התעוררות עירונית

שבילי אופניים ?? בהודו ???

צ'אנדיגר, בת כמעט מיליון תושבים, הוקמה בשנות החמישים של המאה הקודמת במטרה לשמש כעיר הבירה של מדינת פאנג'ב. ב 1996, משהוקמה מדינה נוספת בהודו - הפכה העיר לבירת שתי מדינות. בהתאם לכך נהנית העיר מרווחים כלכליים מהיותה מרכז הממשל של שתי מדינות.

כבר כששמעתי על צ'אנדיגאר לראשונה, מחבר אורבניקה, התעורר בי יצר הסקרנות, ומהרגע שנתקלתי במפת העיר, ממש במקרה, החלטתי שאני חייב להגיע ולהבין איך נראית במציאות עיר בהודו אשר נראית במפה כמו מנהטן. ומה קורה כשמתכננים להודים עיר כל כך שונה מהתבנית האורבנית המוכרת. ואם כבר הגעתי לעיר שתוכננה מראש להיות שונה, אוורירית ומסודרת – מה אפשר ללמוד ממנה על תכנון ערים?

כבר בכניסה לעיר מבחינים ברוח השונה של המקום. קודם כל : יש רוח. יש אוויר לנשימה. יש אופק. האוטובוס הבינעירוני שהגעתי איתו נכנס לעיר, ולקח לו עוד חצי שעה להגיע לתחנה המרכזית שבמרכז העיר. חצי שעה של עצים, עצים ועוד עצים. לא מצאתי בינתיים עיר...

כך נראית העיר בזמן נסיעה בה.. בקושי רואים מבנים.

לה-קרבוזייה הוא זה שחרט את גורל העיר. במוזיאון של העיר מוצגת ההיסטוריה התכנונית שלה. מסתבר שהייתה לעיר תכנית שונה לגמרי ממה שקרבוזייה הכין. כשהתקבלה ההחלטה להקים בירה חדשה, הטילה ממשלת פאנג'ב את המשימה על מתכנן הערים האמריקאי אלברט מאייר ועל האדריכל הפולני מתיאס נוביצקי. תוכניתם התבססה על צורת עלה שבתוכה השכונות. אלא שנוביצקי נהרג בהתרסקות מטוס ב 1950, ומאייר החליט לנטוש את התכנית. המינוי עבר אל האדריכל השוויצרי לה קורבוזייה, הידוע במבני הבטון והזכוכית הפונקציונאליים שלו. הוא שינה את התכנית מהיסוד והתמיד בקפדנות הגיאומטרית שלו. התוצאה: כן, הרבה הרבה הרבה קווים ישרים ועצים. המוזיאון מציג, בין היתר, כיצד הייתה נראית העיר אילולא נפטר נוביצקי (המידע לקוח ממדריך "העולם", 2004).

וזוהי צ'אנדיגאר, בעיניי : "מרוב עצים לא רואים עיר" וזהו שיעור סופר חשוב בתכנון, שיעור שבו למדתי כמה חשוב לא להישאב לקצה השני של צורת תכנון כשרוצים לתכנן עיר מסודרת וירוקה, במקום עיר מפותלת וצפופה. ואז נשאלת גם השאלה מה קורה כשבונים עיר עם כאלו יומרות, אך לחברה/תרבות שרגילה למשהו אחר לגמרי? האם התרבות המקומית וההרגלים העירוניים יתאימו את עצמם למבנה העיר ? או האם העיר תהיה אותה גברת בשינוי אדרת ?

מסיור בן שלושה ימים בעיר למדתי שלא ניתן לקבוע בנחרצות מה השתלט על מה : התרבות ההודית על המבנה דמוי מנהטן של העיר, או להיפך. היו דברים לכאן ולכאן : כך למשל – מעברי חציה : עדיין מצרך נדיר בעיר, זבל ברחוב – נפוץ כן נפוץ, פחד אלוהים לחצות כבישים – עדיין. מצד שני : נתיבים מסודרים, כלי רכב מכל הסוגים לא נוסעים היכן שבא להם בכביש כמו בדלהי או בערים אחרות, אלא בנתיבים שלהם, ומרכז אחד גדול גדול – ומוצלח מוצלח , עם המון המון הודים עם השמנת יתר וסימני אמריקניזציה בצורת שקיות בגדים מחנויות יוקרתיות, מותגים, מסעדות יוקרתיות, והמון ג'אנק-פוד.

From אורבניקה - התעוררות עירונית

כיכר העיר - רובע 17

מעבר חציה נדיר בנוף האורבני ההודי, שכיח בצ'אנדיגר. עדיין אנשים רבים עוברים את הכביש שלא במעבר חציה.

פחות זבל ברחובות...
ועדיין תתלה ההודית כביסה ברחוב...

המרכז שוקק החיים , רובע 17

המעבר מערים אחרות בסביבת צ'אנדיגאר אליה הוא מעבר חד. כל הדרך לצ'אנדיגאר קשה שלא לחשוב על הרעב והעוני שחווים ההודים (300 מיליון הודים חיים מתחת לקו העוני...) , קשה בעיקר כי רואים אותם כל הזמן בתחנות הרכבת, האוטובוסים, ברחובות, על המדרכות (אם יש כאלו), ואיפה לא. והנה פתאום מגיעים לעיר שהמחירים בה לא פחות זולים מתל אביב (קניתי שם סנדביץ' של subway הידועה ב 30 שקלים !! זהו מחיר של ארוחה מלאה + נסיעה בריקשה בערים כמו רישיקש והארידוואר). הנה פתאום מסתובבים להם מאות ואלפי הודים, כל ערב במרכז המסחרי העצום של העיר – לבושים בג'ינסים, מדברים יותר אנגלית מהינדית, תופסים המבורגר של מקדונלדס ביד וסובלים מהשמנת יתר שהפכה מנת חלקם של רבבות הודים מבוססים בערים הגדולות. ואז נשאלת השאלה – מה הם חושבים על כל העוני והרעב במדינתם ? איך הם חיים עם הפערים הלא נתפסים הללו ? התשובה כמובן טמונה בדת שלהם, בקבלה שלהם את גורלם. והפנים האמיתיות של הודו , כך מסתבר לי , ממש לא נמצאות בערים הקטנות שתיירים כל כך אוהבים, הפנים האמיתיות של הודו נמצאות בדיוק בפערים הללו – במדינה שבה יש אלפי מיליונרים אבל מאות מיליוני רעבים ללחם. במדינה שבה חולצה ברישיקש עולה 8 שקלים , ובצ'אנדיגאר – לא פחות מ 80 שקלים.

מה שקרה בסופו של דבר, לטעמי, הוא השפעה הדדית של התכנון והתרבות המקומית. קצת פחות זבל ברחוב, קצת יותר מעברי חציה, קצת פחות מבנים הרוסים, הרבה יותר עצים, קצת פחות עוני, הרבה יותר מותגים. והאם קרבוזייה הצליח במשימתו לבנות עיר שמסמלת את העתיד של הודו? קשה כמובן לשפוט בעיניים זרות. אני אישית הייתי מעדיף לחיות בשכונה "נורמלית" של מומבאי מאשר בעיר שבה כדי לקפוץ לחבר שלי אצטרף לנסוע שעה ברכב בלי שום נוף אורבני. אבל יכול להיות שבשביל הודים מבוססים צ'אנדיגאר היא משב רוב מרענן מהערים המזוהמות האחרות. מכל מקום - קשה יהיה לומר על צ'אנדיגאר שהיא עיר נוחה, קומפקטית. זוהי עיר ירוקה, עם שבילי אופניים, מדרכות, מבני ציבור מעטים מרשימים – אבל חסר בה משהו שהוא בעצם הכי חשוב – חסרה בה תחושה של עיר. הבניה בה כל כך דלילה שנדמה לפעמים שפשוט נמצאים בכפר ענק שלא נגמר. אמריקאי משהו. פרבר...

ואם נחזור לעניין התובנות האורבניות, ולאו דווקא על הודו עצמה, הרי שצ'אנדיגאר היא דוגמא לתכנון שברוח הזמן שלנו נחשב לתכנון בזבזני – ביזבוז אנרגיה, ביזבוז זמני נסיעה. היא דוגמא לעיר בעלת אופי פרברי, הכי לא קומפקטי, בית פה בית שם, והרבה הרבה עצים.

ואגב חיסכון ואגב רוח הזמן - מה שראוי מאוד לציון הוא גן הפסלים "נק צ'אנד" המדהים שנמצא בעיר. זהו פארק הזוי שנבנה כולו במשך 40 שנים על ידי נק צ'אנד, וכמעט כולו נבנה מחומרי פסולת, עוד לפני שדיברו אפילו במערב על מיחזור. הפארק מסמל תודעה סביבתית מיוחדת במינה בהודו, תודעה של ההודים בצ'אנדיגאר.

מיחזור של כלי בית

From אורבניקה - התעוררות עירונית

ככה עוזר הממשל לתושבים לשנות הרגלים (ברוב הערים בהודו אין כלל פחי זבל ולכן התושבים מורגלים לשפוך את הפסולת ברחוב. בצ'אנדיגר יש יחסית מעט מאוד פסולת ברחוב... )

תל אביב - ניו דלהי, ומה הקשר לכיכר המדינה ?

(הערה : בעקבות "אסון הבלוג" של אורבניקה, כתבה זו מפורסמת בשנית, לצערי - ללא התגובות וללא התמונות. כנ"ל לגבי שאר הכתבות שיפורסמו בשנית בהמשך...)

כתושבים של תל אביב, תושבים של עיר בכלל, וחוקרי ערים בפרט, אנו נוטים לעשות השוואה בין הערים שלנו לערים בחו"ל. מה לעשות, אירופה מציבה רף גבוה ואנחנו רוצים מאוד לראות את תל אביב שלנו עומדת גם היא בסטנדרטים גבוהים של "עיר טובה". גם אנחנו רוצים רכבת, גם אנחנו רוצים רחובות נקיים ושבילי אופניים. ההשוואה היא במקום כמובן, אבל יש מקום להשוות גם לערים במדינת עולם שלישי, ולו רק בשביל ללמוד אילו הישגים כן הישגנו, ללמוד להעריך את מה שכן קיים, ואולי אפילו לגלות שגם מהעולם השלישי אנחנו יכולים ללמוד . הודו – מהבחינה הזו – היא שיעור מאלף, ואפילו בגדר חובה, למתכנני ערים, ארכיטקטים, מהנדסים ולכל מי שנפשו אהבה אורבניקה.
בתור חוקר ערים החוויה של טיול בערי הודו היתה מרתקת ומשתקת. גם אם מתרגלים (ומתרגלים) אחרי כמה ימים לפרות והקופים ברחובות, לתעלות הביוב ולאינסוף האנשים ברחובות – עדיין הודו נותנת שיעור חשוב בתכנון ערים : מה קורה כשאין תכנון. הערים הגדולות של הודו מלמדות שבהיעדר תכנון שום דבר כבר לא מובן מאליו – לא הניקיון, לא הסדר, לא הכללים העירוניים, לא החיים שלנו שעלולים להיגמר תוך שנייה בגלל אלף ואחת סיבות "שקופצות" עלינו ברחוב.
תמיד תהיתי למה מתכוונים המשוררים המטיילים באומרם "הודו קשה", "דלהי קשה", "ורנאסי קשה". אחרי יום אחד בהודו מיד הבנתי שבמילה "קשה" הכוונה היא קשה לעיכול, קשה לתפיסה, קשה לתנועה, קשה להתמצאות וקשה להתנהלות.
בערים של הודו קשה להתקיים. למי שמגיע מהעולם המערבי קשה בעיקר להבין איך להסתדר בכאוס כזה. קשה מאוד לכל חמשת החושים שלנו להתמודד עם המציאות שם. קשה לראות את אלפי מקבצי הנדבות, קשה לשמוע את הצפירות הנוראיות וחסרות ההיגיון של הנהגים, קשה להריח את החרא של הפרות ושל שאר בעלי החיים ובני האדם בעיר, קשה לגעת שם במשהו מרוב זיהום. הודו לפעמים פשוט מחלישה את החושים וגורמת לנו לרצות לחזור במהרה למלון. וכך גם גיליתי שהמון המון מטיילים עושים אחרי שעתיים-שלוש ברחובות הודו. פשוט חייבים לחזור לנוח מהחוץ.
יש המון המון תובנות לספר ולשתף מהחוויה בהודו. כל כך הרבה, שבכוונתי לעשות זאת במספר פוסטים ולא באחד, ולהתחיל בניו דלהי. כל מקום בהודו שונה ומלמד דברים אחרים. בכמה מקומות נשברים מיתוסים על הודו (למשל הרוחניות, אבל זה לפעם הבאה...). המיתוס הראשון שהתפוצץ לי בפרצוף, כבר ביום הראשון בדלהי, הוא שלהודו לא נוסעים לנפוש (אלא אם כן נתקעים בחופים או בצפון). הערים של הודו הן הכי לא נופש. אני משום מה חשבתי שהודו תהיה מהממת לסגירת תקופה אינטנסיבית של שנתיים. הודו היא לא קלה ולכן אין בה אפקט של שלוות נפש אלא של מחלת נפש, ודלהי בפרט – היא מחלישה ומקצרת חיים כאחד.
ומה בכל זאת אפשר ללמוד מעיר בת 20 מיליון תושבים, ענקית, מפלצתית ומזוהמת כל כך ? יתרה מכך – מה כבר תל אביב 2008 יכולה ללמוד מעיר שנראית ממבט ראשון כמו גיהנום ?
אז אכן, דלהי היא עיר שמיד חוטפת ממך את שלוות הנפש הפנימית, מרסקת ואונסת אותך ללמוד כללים חדשים של עירוניות. מי שחושב שכשהוא נוחת בדלהי הוא מקבל "כאפה" של הודו – טועה. בדלהי מקבלים "מכות רצח" מהודו. בדלהי אתה לומד מאוד מהר שכהולך רגל אתה בתחתית סדרי העדיפויות. אף אחד לא יעצור לך, לפני כן יעצרו לפרה או לקוף שעובר בכביש. אין מעברי חציה כמעט, אין פחי זבל בכלל (הכל נזרק לרחוב) ואין אוויר לנשימה. דלהי היא לכל הדעות "קשה". קשה להביט על מקבצי הנדבות השרועים בהמוניהם ברחובות, קשה לנשום את האוויר, קשה לראות שמיים מרוב זיהום אוויר. בימים בהם אנחנו בתל אביב נלחמים על שבילי אופניים ועל שימור – בדלהי נלחמים לשרוד הליכה של 10 דקות ברגל. לעומת זאת בדלהי יש גם דברים מדהימים לראות וללמוד, ומבחינה זו ממש חבל שתיירים רבים "בורחים" ממנה מיד כשמגיעים.
אפילו ניו דלהי – עיר שלא מצליחה לספק תשתית ביוב ראויה – הצליחה להקים קווי מטרו שלא היו מביישים את אירופה. אחרי שיטוט של 3 שעות, שהרגישו כמו נצח, הגעתי פתאום ממש במקרה לתחנת מטרו ונותרתי שם פעור פה. לא יכול להיות שעיר כזו קשה הצליחה להרים 3 קווי מטרו ותל אביב עדיין תקועה בבירוקרטיה. פשוט לא ייתכן. ואולם, ייתכן כן ייתכן. המטרו של דלהי הוא מבין המרשימים שראיתי בעולם (כן, העולם המערבי...). חווית הנסיעה במטרו היא מדהימה דווקא משום שדלהי עצמה כל כך רקובה בתשתיות שלה, והנה פתאום לומדים שאפילו אצלה הנושא של הסעת המונים הוא לא איפשהו בתחתית סדרי העדיפויות אלא נושא שנמצא דרוש טיפול דחוף. זה גם מצחיק שבדרך כלל, בערים מערביות, המטרו הוא ה underground של העיר, על כל המשתמע מכך, ואילו בדלהי דווקא הירידה מתחת לקרקע היא ירידה למקום נקי, יפהפה, שקט ומעניק נחמה מכל מה שקורה למעלה.
ואגב סדרי עדיפויות, כלוחם חירותה של כיכר המדינה משיני העשירים נדהמתי לגלות את ה"קונאט פלייס" בדלהי. בתוך כל הבלאגן והשאון העירוני בעיר מצאתי עצמי משוטט עם מפת העיר ומשתוקק למצוא את הכיכר הגדולה המסומנת בה. אספתי עימי את כל הציניות שבי והזדרזתי למצוא איך כבר נראית כיכר בעיר כל כך מסריחה וקשה. והנה פתאום הגעתי לכיכר יפהפייה, גדולה פי 2 מכיכר המדינה (למי שחושב שכיכר המדינה פשוט גדולה מדי), ירוקה ומוקפת בארכיטקטורה אחידה עם עמודים מעוגלים ויפים.
וואוו. כיכר כל כך יפה בדלהי המכוערת? איך היא לא הרסה את זה ?
ובכן, לא רק שדלהי לא הרסה את הכיכר הכי גדולה שלה (כמו שבתל אביב עומדים לעשות), אלא שהיא המקום הכי שמור כמעט בכל העיר הענקית הזו. פנים הכיכר הוא פארק נעים ושליו, שממנו רק שומעים למרחוק את השאון התחבורתי אך לא סובלים ממנו, מתחת לכיכר יש תחנת מטרו גדולה, ומסביב לכיכר התפתח מרכז עיר שוקק וצבעוני. התושבים והתיירים בניו דלהי מצביעים ברגליים – הכיכר מלאה באנשים שמתיישבים בה לפיקניק, בזוגות צעירים שמחפשים פינה רומנטית, ובקבוצות של אנשים שקובעים בכיכר כמקום מפגש. הכיכר מהווה אבן שואבת , כי ככה זה – קידמה או לא קידמה – אנשים עדיין אוהבים מקומות ציבוריים שלווים ונעימים.
גם אנחנו בתל אביב – העיר בה אחוז בעלי המחשב האישי והאינטרנט הוא מבין הגבוהים בארץ – עדיין אוהבים כיכר. עדיין רוצים כיכר גדולה לקבוע בה עם חברים. עדיין רוצים מקום שיהיה מזוהה עם העיר שלנו ויהיה אחד מסמלי העיר שלנו. ואם בדלהי נפלה שלהבת – מה יש לתל אביב לומר ? למה אנחנו עדיין נלחמים להציל את כיכר המדינה ?