על הקריאות של עיר, והחשיבות של הקריאות – אין צורך להרחיב שוב,
אפשר לקרוא כאן. תל אביב יכולה הייתה להיות עיר מצוינת להתמצאות. בנתונים הטבעיים ובאלו הותיקים שלה, יש לה הכל. הבעיה היא בנתונים החדשים שלה, ברוח האדריכלות והאמנות של היום. במסגרת קורס "היבטים פסיכולוגיים של התכנון" לפני כשנה עשיתי תרגיל קטן עם כמה מחבריי – תל אביביים ושאינם – ובחנתי עד כמה תל אביב קריאה להם, לפי 5 האלמנטים בתיאוריה של לינץ'...:
1. קצה (סוף של העיר) – יש לה, הים (ועוד הים התיכון!). אין קצה יותר סוף מזה. והים הכי עוזר למוח שלנו לקבל אוריינטציה במרחב. יותר מאוטוסטראדה כמו איילון, שבכלל משבשבת לנו את הכיוון בגלל הסטייה שלה, וממילא יש לה המשך בנוי. הים של תל אביב הוא גם הזהות שלה, וגם הזיכרון הנעים של המבקרים בה, כך שנוצרת מוטיבציה לזכור את הכיוון לפי הים בזמן שמשוטטים בעיר.
2. דרכים ברורות – יש לתל אביב מערכת הירארכית של דרכים – שבזכותה אנחנו יכולים יחסית בקלות לצייר על דף את נמיר, אבן גבירול והירקון כצירים האורכיים. אנחנו גם נזכור שביניהם יש רחובות צרים יותר. אבל מה עם צירי רוחב? אם נקים תל אביבי באמצע הלילה ונשאל אותו אילו צירי אורך יש בתל אביב הוא ישלוף מיד. אם נשאל על צירי רוחב הוא כבר יהיה חייב קפה וסיגריה. נכון, יש את גורדון, ארלוזורוב וכיוצ"ב, אבל אין צירים דומיננטיים כמו נמיר או צירים משמעותיים כמו אבן גבירול. וצירי הרוחב גם פחות יעילים בתחבורה ציבורית. למשל - אין מתחנת השלום עדיין אוטובוס שפשוט עובר בקפלן לרחוב דיזנגוף. ומתחילת רחוב ארלוזורוב (הירקון) ועד סופו (רכבת מרכז) אפשר לקרוא את כל "ישראל היום", למרות שזו אמורה להיות נסיעה של 7 דקות. ודיזנגוף הוא פתאום לאורך ופתאום לרוחב, ואלנבי לא ברור. ובכלל, מה עוזר לנו שאלנבי משנה 3 שמות לאורכו (העלייה ושוקן)? קל יותר לזכור שם אחד של רחוב משלושה. אם היה שם אחד לכל הציר אז למוח הייתה סכמה אחת של כל רחוב אלנבי ואנו היינו זוכרים טוב יותר שהוא מתחיל בכנסיה היפהפייה בדרום העיר, עובר בדרום העיר וממשיך בליבה של העיר, עד הים. בקרוב, אם וכאשר אכן ימשיכו את שדרת רוטשילד עד הים תיווצר טבעת מקסימה שמתחילה בים, בכיכר אתרים, עוברת בכיכר רבין, חולפת במתחם התרבות של הבימה, עוברת ברוטשילד ומסיימת שוב בים. ציר זה יתרום גם לקריאות של העיר. בינתיים, העיר יותר ברורה מבחינת הדרכים לנהגים מאשר הולכי רגל. אז לסיכום, לא. הדרכים של תל אביב הם לא מנהטן, אבל גם לא איסטנבול או ירושלים. שם בכלל, שלא נדע, לא ברור צפון דרום.
3. צמתים - יש בתל אביב הרבה צמתים, ואת זה יצרה לרוב מערכת תכנון שהיא כבר היסטוריה. אבל העשורים האחרונים שיבשו את המשמעות של "צומת" ממפגש רחובות למפגש כבישים. היום "כל הארץ מחלפים מחלפים" ותל אביב אלופה בזה. עוד מנהרה, עוד גשר, עוד שיפוץ של כביש. בשנים האחרונות, יש לומר, חל דווקא מפנה בהתייחסות לשבילי אופניים ולצירי הליכה. זה לא מובן מאליו שאנחנו הולכים בניחותה על שדרת בן גוריון ועל רוטשילד או על הטיילת. אבל עדיין ההעדפה של שיפוץ כבישים על פני שיפור תנאי ההליכה והרכיבה על אופניים יוצרת מציאות סואנת בעיר. לא באמת נעימה להליכה. הרעש איום. הצמתים מחניקים. כיכר רבין זו בדיחה עצובה. גם בכיכר דיזנגוף הכביש יותר דומיננטי, וכיכר המדינה תיכף תהיה מקום שאין לנו מה להגיע אליו (לראות שלושה מגדלים זה לא מעניין אחרי פעם אחת). הפתרון טמון באמנות ובתחבורה ציבורית יעילה בעיר. כך הצמתים יהפכו סואנים פחות, ידידותיים יותר, וגם תהיה לנו מוטיבציה לזכור אותה בגלל המראה. דמיינו את כיכר מגן דוד באלנבי-שינקין-קינג-ג'ורג'. אם המבנים שמעליו היו משופצים ואם היה שם קצת פיסול ואמנות, ואם הייתה רכבת קלה שעוברת דרכו באלנבי, ורוב המשתמשים במרחב הקטן הזה היו הולכי רגל (ורוכבי אופניים) – הצומת היה יותר ידידותי. במקום זאת בשיפוץ האחרון לפני מעט שנים יישרו לנו קצת את המדרכה, סגרו את המעבר התת קרקעי והתקינו כמה ספסלים.... אז לסיכום – יש צמתים אבל היה נחמד אם הם היו גם ידידותיים אלינו – ההולכים בתל אביב.
4. אזורים ברורים – יש לתל אביב אזורים ברורים, אבל לא ברור איפה הם. כולנו יודעים נווה צדק, פלורנטין, יד אליהו, מרכז העיר. אבל יהיה קשה לנו לצייר אותם אחד ליד השני, למקם אותם. במובן הזה רק עבר הירקון קל כי יש את הנחל. אבל בואו ננסה למקם את התחנה המרכזית... רוב אלו שציירו עבורי טעו במיקום. הבניה כיום אף היא משבשבת את הבהירות של אזורים בעיר. אזורים בעיר מאבדים אט אט את המרקם העירוני שלהם לטובת מגדלים – שנכנסים במרכז, בנווה צדק, ברוטשילד ועוד. כבר קשה לזהות את נווה צדק לפי הגגות האדומים, או את רוטשילד לפי הבניה הבינלאומית. אזורים רבים בעיר נשטפים בסגנון הבניה לגובה ואמבדים את ייחודיותם. הפתרון טמון בשני מעשים : האחד - הגדרת מרקמים ( מה שהתחילו כבר לעשות, אך בד בבד המשיכו לתת אישורי בניה לתכניות ישנות שהורסות את המרקמים באלנבי, נווה צדק ועוד) הפתרון השני טמון במפות. עבר הירקון צריך שיחולחל כ"צפון" ויעבדו על הקישור שלו למרכז, מרכז העיר תהיה כל מה שבין נמיר לים, ובין נחל הירקון עד דרך קיבוץ גלויות. הדרום יהיה מדרום לקיבוץ גלויות.
5. ציוני דרך (יש אומרים "סימנוף") – לא. אין. גם כאן – תל אביב אימצה את הרעיון אך לא את המהות. ציוני הדרך של תל אביב אינם מיוחדים (אין שום מונומנט שנחרט בדימוי של תל אביב). מה יש? יש את רידינג שהוא מואר נחמד בלילה אבל בשורה התחתונה הוא ארובה. יש את השעון ביפו אבל עם כל הכבוד לשיפוץ עדיין יותר נעים לנסוע שם מאשר לשוטט. יש את כיכר רבין אבל הוא הפך להיות אי תנועה (אבוי לגלידה שנאכל שם, כמה פיח היא תספוג). כיכר מגן דוד יש בו סך הכל 5-6 ספסלים, הכביש כמעט על הספסלים, והלב כואב כשמסתכלים סביב (איזה זלזול במקום הכי יפה בתל אביב. המבנים צועקים הצילו. השוק צחנה. בנחלת בנימין צפוף {עאלק מדרחוב}. באלנבי עוד לא עוברת רכבת קלה ). אם יש היום ציוני דרך בתל אביב הרי שהם מגדלים שהם חסרי משמעות כציוני דרך. לסיכום – יש יאמרו שתל אביב זה לא אירופה, לכן אין סיבה שנמצא פתאום אייפל, או כנסיה או שער ניצחון. לעיתים אני אפילו נתקל בהרמת גבה כשאני טוען שצריך פה מונומנטים, ואז אני תוהה – מהיכן הציניות הזו? ממתי אמנות ואדריכלות צריכים לשרת פונקציות ולא יופי ונרטיבים? בעיניי אין סיבה שלא ניצור פה מונומנטים וציוני דרך ישראליים ותל אביביים בטוב טעם, עם מסרים של התקופה, עם אמנות. לציוני הדרך הללו יש גם יתרונות נוספים חוץ מיופי וקריאות – הם ממתגים את תל אביב, הם תורמים להתקשרות עם המקום, הם גם יכולים לספר את הסיפור של תל אביב היום, כי הבנו כבר את העיר הלבנה... הם גם יכולים להיעשות בכזו קלות, עם רק קצת מחשבה. למשל : דמיינו שאת הקיר האטום של המגדל שמול רכבת מרכז – נהפוך לשעון. במקום לראות שם דוגמנית מתחלפת נרוויח מונוטמט בגרוש – שעון, ובמקום הכי מתאים – רכבת מרכז. לסיכום – לקום מחר בבוקר עם מונומנט חדש בעיר. זו השקעה בטוחה לעיר, לתדמית שלה, לאטרקטיביות שלה ולרוח שלה.
כשנתתי ל 10 אנשים ( 5 תל אביביים ו 5 שאינם ) לצייר לי את תל אביב על דף מצאתי שלאף אחד אין הטמעה מלאה של האזורים בתל אביב (איפה נגמר איזור מסוים ומתחיל אחר ) וכמעט אף אחד לא נשען על ציוני דרך. לכולם, גם לתל אביביים, יש הבנה חלקית ביותר של הצירים (ובעיקר האורך, וטעויות עם צירי דיזנגוף ואלנבי), כמעט אף אחד לא ידע למקם נכון את התחנה המרכזית במקום, הצמתים עזרו יותר לתל אביביים, והקצה – נחלת כולם. הנה 2 דוגמאות :
לא תושבת תל אביב
על זה נאמר "לא נתנו אגוזים למי שיש שיניים". תל אביב יכולה להיות בקלות עיר קריאה – היא מישורית ויש לה ים, והתכנון ההיסטורי הכתיב אזורים יחסית ברורים. כל מה שצריך עכשיו זה רק לחשוב קריאות :
דרכים : צריך דחוף לבחור שם אחד לכל שרשרת רחובות מיותרת בעיר. צריך לדאוג שצירי הרוחב יהיו נגישים ודומיננטיים כמו צירי האורך, ויעזרו לנו להבין שאפשר ללכת ברגל מ"השלום" עד דיזנגוף ברבע שעה. אזורים: צריך להבטיח שהפרויקט של אפטר-שדה-דב ימשיך את רחוב אבן גבירול כמו שצריך, עם אותם שימושי רחוב ועמודים, אפילו אם יותר גבוה. העיקר שנמשיך ללכת מאבן גבירול ועד האוניברסיטה בשדרה אחת גדולה, ארוכה ומלאת חיים. לדעתי פה טמון גם פתרון בכלל לניתוק בין הצפון והדרום. הצפון הוא כיום "עבר הירקון". So what, אז יש לנו נחל קטנטן ועביר, אז מה שמצפון לו הוא "עבר..."? עבר הירקון לא אמור להיות רובע מבודד ומנותק מהעיר. הגיע הזמן גם להפוך את המפה של תל אביב ל - צפון, מרכז ודרום. האתרים הרשמיים מגדירים עדיין את מתחם נורדאו-ירמיהו וכו' – "צפון". מה זה עוזר לקריאות? מי שמתעניין בהיסטוריה של תל אביב ידע מאוד מהר שפעם זה היה צפון. צמתים : כפי שנאמר – ידידותיים יותר. מושכים יותר. מזמינים יותר. צומת הוא לא רק אלמנט טכני ופונקציונאלי , אלא יכול להיות גם אלמנט החרוט בדמיון המשתמשים ומעורר מוטיבציה להיפגש בו. ציוני דרך : להתעורר. תל אביב הופכת להיות מפלצת בטון בלי שום פנינות בדרך. קצה : למזלנו את זה בינתיים אי אפשר לקחת מתל אביב.
