כנס המאה לקיימות אורבאנית

פתיחת אירועי שנת המאה לתל אביב

חגיגות שנת המאה לתל אביב נפתחו אתמול, יום רביעי, בכנס חגיגי ומרתק לקיימות אורבאנית.

את הכנס פתח מר רון חולאי, ראש העיר, בשיר הלל ושבח לתל אביב. בנאומו הקצרצר והסוחף בירך חולדאי את תל אביב לרגל יום הולדתה, והכניס אותנו בכישרון רב לאווירת היומולדת, למרות שעליי לציין שזו פעם ראשונה ששילמתי 200 ₪ להזמנה ליומולדת. אבל ניחא, היה שווה. החלק הלא נעים הוא לא המחיר – שגרם לסינון רציני במוזמנים ליומולדת (וחבל, כי היה עוד הרבה מקום פנוי באולם) – אלא בחלוקה הגסה של המוזמנים לבעלי תג לבן ותג אדום. בעלי התג האדום – מוזמנים מכובדים מהעולם – זכו להארחה כיד המלך, בעוד שבעלי התג הלבן לא קיבלו אפילו כוס מים עד סוף הערב. ואם להיות כנים – אז בסוף הערב החגיגה הייתה נדיבה והוגנת. אבל נתחיל מהתחלה ... הכנס נבנה מכמה חלקים, כל אחד סקר היבט אחר של תל אביב.

למי שרצה להיות אך לא יכל (למשל בגלל המחיר) אספתי לכם מרשמיי מהכנס :

ההיבט הראשון היה ההיבט האנרגטי. בפאנל זה צידדו רוב המשתתפים בטענה כי לעירייה תפקיד מפתח, ואינטרס גדול בעידוד השימוש באנרגיה סולארית. ישראל, וגם תל אביב, נמצאות בפיגור גדול בתחום האנרגיה הסולארית . אבל – ויש אבל – הוזכר שם נתון חשוב לפיו גם יהיה ניצול מקסימלי של אנרגיה חלופית מדובר על 20% מהאנרגיה, ולכן חשוב לחשוב גם איך מנצלים נכון את שאר 80 האחוזים, והפתרון טמון בשינוי התנהגותי של התושבים. רוב האנרגיה בישראל נצרכת דווקא מבתי התושבים ולא התעשייה. מבחינת העירייה, ציין עו"ד דורון ספיר, היא מחייבת כל מבנה חדש לבנייה ירוקה, אבל לא בכל מבנה הדבר נכון לעשות מבחינת עלות תועלת. בכלל, מר ספיר הדגיש הדגש ושוב את נושא העלות והתועלת, למרות שבפועל עוד לא שמענו על מודל שהצליח לכמת באמת את התועלת של מעבר לאנרגיה סולארית. אבל גם ניחא, בואו נקרא לזה התחמקות אלגנטית...

ההיבט השני היה ההיבט הכלכלי – פרופ' יהודה כהנא הדגיש בתורו את מה שאנחנו כבר חודשים מחכים לראות שקורה : ניצול התזמון של המשבר הכלכלי. לטענתו עכשיו זה הזמן עבור עיריית תל אביב להירתם לפרויקטים שקשה לעשות בזמן אחר (בגלל טיעוני ספיר למיניהם על עלות תועלת ): להיפטר מקרקעות מזוהמות, להשקיע חזק בתחבורה ציבורית, לבנות בצפיפות, להשקיע בתשתיות אופניים ובשיפוצים. כשנשאל ישי דותן, מנכ"ל נ.ת.ע, למה לא שיתפו פעולה עם הצרפתים בעבר – כשהציעו לנו מימון לפרויקט רכבת קלה – ענה שזו סתם הייתה פנטזיה שהייתה מתפוצצת לנו בפרצוף, ותודה לאל ניצלנו מפרשיית שחיתויות. קשה להתמודד עם טענה כזו של "אם", אז לצורך העניין – נאמין למנכ"ל נ.ת.ע. השורה התחתונה : הוא הבטיח שב 2014 יפעל כבר הקו האדום של הרכבת הקלה. אנחנו רוצים גם להאמין לזה, אבל אנחנו קצת אכולי אכזבות. אז בואו נעשה מה שחבר טוב יעץ לי פעם : "לצפות, אך לא לקוות". לגבי שבילי האופניים, אפילו בפאנל הודו שכדי לממש את הפרויקט במלואו נדרש הון עתק שאין לעירייה. פרויקט האופניים "יקר אימים" מול התועלת שלו – והנה שוב מילת האימים הזו, שגם פרופ' יהודה כהנא הדגיש – קשה לתמחר את התועלת הגדולה של שימוש באופניים ואת המחיר הבריאותי הגבוה שאנו משלמים על אי השימוש.

ההיבט השלישי, דמוגרפי חברתי : בדיון זה ניסו להתמודד עם הסוגיה של קבוצות המיעוט בתל אביב והקבוצות החלשות כלכלית – לעומת מגמות ההתעשרות של תל אביב. השופט חאלד כבוב סיפר סיפור אישי מרתק על האפליה נגד ערבים ביפו, וטען שהעירייה נדרשת לאפליה מתקנת. פרופ' רחל אלתרמן טענה כי לגורמי הממסד הייתה פעם יד מכוונת באפליה נגד ערביי יפו, אבל קשה לטעון שכך המצב היום. אלתרמן פצחה בשיר הלל ושבח לעיריית תל אביב על פעולתה בתחום התכנון והבניה, ו"הדיור בר השגה", אולם את תרועות הקהל קיבל דווקא היזם אלון קסטיאל – שהתקומם נגד אמירתה בטענה שהעירייה מפלה את תושבי דרום העיר ומפנה את עיקר משאביה לצפון, ולגבי דיור בר השגה, אמר במילים אחרות, העירייה נוקטת בשיטת "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". ואכן, עוד לא ראינו דיור בר השגה יוצא לדרך, וכן ראינו את פרויקט הסינון במתחם השוק הסיטונאי לטובת אוכלוסיית הייטק, אבל אם רחל אומרת שיש שיפור, והיא כל כך ברוח יומולדת המאה של תל אביב למה להרוס לה את המסיבה? רק לצורך אווירת היומולדת – נזרום...

בהיבט האקולוגי סביבתי דיבר ח"כ ניצן הורוביץ בשבחי הצפיפות. גם הוא באווירת יומולדת שיבח את האווירה המיוחדת והקסומה בתל אביב, ואת עירוב האוכלוסייה בה, שהוא זה שעושה את תל אביב מה שהיא. הורוביץ' הדגיש את החיסרון הגדול של תל אביב כעיר קומפקטית וצפופה – תחבורה ציבורית שהיא מתחת לכל ביקורת (ואני מוסיף – מה זה מתחת? היא בתהום!!). הסכנה הגדולה עליה התריע הורוביץ היא התופעה ההולכת ומתגברת בתל אביב של "קהילות מגודרות", של פרויקטים שמתכנסים פנימה ונסגרים לעיר, ובהם חיים אנשים על בסיס דמיון אתני או כלכלי. זוהי אכן בין הסכנות הגדולות של הרוח התל אביבית. מעניין איפה זה נכנס בשיקולי עלות תועלת... בכל אופן, עו"ד איתן אטיה – מנכ"ל פורום ה 15 (גוף ציבורי המורכב מ 15 ערים בישראל בראשות חולדאי, שמטרתו היא הפחתת הזיהום בערים) טען שהבעיה בפורום הזה הוא שהשיח נותר תמיד ברמת החזון וקשה להם לפרק אותו ליעדים אופרטיביים. אטיה גם הפתיע (אותי בכל אופן) בנתון לפיו המזהם העיקרי במרכז הארץ הוא דווקא לא התחבורה (שהיא במקום השלישי) אלא הבתים שלנו – וחוסר היעילות האנרגטית. המקום השני בזיהום – חוסר היעילות האנרגטית של המשרדים והתעשייה. הבעיה היא רק שמאוד קשה ליישם אנרגיות חלופיות בבתים משותפים – שהם רובם המוחלט של הבתים בארץ. מה נעשה? אולי לפחות באמת נפנה לטיפול "במקום השני והשלישי", אבל שוב אותה מנטרה : "הבעיה עם הפתרון של בעיית התחבורה היא חוסר הסמכות של הרשויות המקומיות. אני אישית כבר שומע על הבעיה הזו לפחות שלוש-ארבע שנים, ולפחות בשלושה-ארבעה כנסים – איך זה שעדיין לא נוצר כאן גוף מטרופוליני בעל סמכות אם כולם אומרים שצריך ?

ההיבט האדריכלי היה אף הוא בדגש על קיימות (ברוח הכנס). האדריכל אמנון בר-אור דיבר על "הפיל הלבן" של תל אביב – הלוא הוא מגדל נווה צדק, בניסיון להמשיך טעות תכנונית שרצוי שלא תישנה. האדריכל ומהנדס העיר לשעבר, דני קייזר, הרצה לנו על המתח שבין שימור לפיתוח, בטענה ששימור זה גם סוג של פיתוח. אני מסכים לחלוטין עם הרעיון – שימור הרי נועד לפתח בסופו של דבר, גם אם לא מדובר בבניה. הבעיה היא לא בהגדרה – הבעיה בתל אביב היא ביישום. הבעיה היא שאחרי שיוצאת לאור מפת השימור של תל אביב אנחנו עדיין רואים בניינים חדשים שהורסים את המרקם לשימור בתל אביב. ההצדקה : אישורים שניתנו עוד לפני ההכרזה... ניחא, לא נהרוס עכשיו לתל אביב את היומולדת...

ההיבט האחרון – התרבותי – היה בעיניי המרתק מכולם. צ'ארלס לאנדרי הגיע כדי לעודד אותנו להיות יצירתיים בפיתוח העיר. הוא שיגע את הקהל במצגת מאלפת על תל אביב כפי שלמד אותה ביום וחצי סיור. לטענתו נדרשת לעיר מידה של יצירתיות ודמיון, ולשם כך נתן דוגמאות מאלפות (גם מעלפות) מערים בעולם, שבהן עם קצת צבע ודמיון הפריחו שממות אורבאניות (כמו למשל צביעת הגשרים האפורים והמדכאים של העיר). במרכז המצגת שלו עמד נושא הרחוב, שאמור להיות לא "דרך" אלא מקום שנעים לנו להיות בו. "רחוב" לא ממלא את תפקידו כאשר מתנוסס בו מגדל שמפנה אלינו בטון ולא בית קפה. המבנים של הרחוב צריכים לתקשר איתנו. תל אביב אמנם מלאה ברחובות שמתקשרים איתנו, אבל כולנו נודה שלא היינו מתנגדים שאלנבי או נחלת בניימין יהיו משופצים יותר ויפים יותר, וכן – גם אומנות ברחבי העיר לא הייתה מזיקה. העיר היצירתית – לטענתו – מביאה אותנו – התושבים – לחשוב יותר על סביבתנו, לפנטז, לדמיין, להבין את השונה ולקבל השראה. אז נכון שתל אביב מקדמת פרויקטים מדהימים, אבל לעניות דעתי כמעט בכולם חסר הניצוץ הזה של משהו חדשני, יצירתי, מגרה, מסקרן. זה כאילו תל אביב הולכת והופכת למילאנו הקלאסית, בעוד שהפוטנציאל הגלום בה הוא ברצלונה היצירתית. העובדה היא, כמו שמנכ"לית מנהלת המאה ציינה , שהברווז שעמד סך הכל כמה חודשים על גג העירייה, הפך לאייקון של תל אביב. זה לא במקרה. התל אביביים כנראה רוצים את הדברים החדשים והשונים, והאדריכלים והמתכננים צריכים להתחשב בלקוחות !! לא בכדי ציין גם הוא את נושא העלות תועלת והדגיש שערים כמו ברצלונה, שלקחו על עצמן את היצירתיות כפרויקט – היה להן קשה להעריך את התועלת, אולם כיום הן נהנות מאוד מתועלת זו שכיסתה כבר מזמן את העלויות, לפחות על ידי תיירות.

בסוף הערב הוגש לקבל לקינוח פאנל אחרון : "חזון תל אביב 2025". ראש העיר, מהנדס העיר ואדריכל העיר הציגו לנו בצורה מרתקת, יש לומר, כיצד תיראה תל אביב בעוד 15 שנים. אני בהחלט שמחתי לשמוע שהתכנית על שדה דב היא להמשיך את "מרכז העיר" באותו אופן של עירוב שימושי קרקע. אין לדעתי חלופה יותר נכונה מזו לתל אביב. אין ספק שלפי התכניות הילדים שלנו יהיו בתל אביב אטרקטיבית וטובה יותר, ונשאר רק לקוות שאכן נראה פה מערכת תחבורה ציבורית יעילה, שדרות ירוקות, שבילי אופניים, הרבה מגדלים באזור המע"ר, יפו עם אפליה מתקנת ויותר מקומות יפים ומרחבים ציבוריים.

הכנס הסתיים, כפי שכתבתי בתחילה, ביד נדיבה של כיבוד ומשקאות, ובפתיחת התערוכה המרשימה של סטודנטים לאדריכלות מהארץ ומהעולם – ברחבה של המשכן לאומנויות הבמה, שהוא, אגב, אחד המקומות היפים בתל אביב מבחינה אדריכלית. קשה לי לסיים בלי להעיר שלטעמי היה מאוד חסר ההיבט התיירותי. כל כך הרבה היבטים, ודווקא חוסר התייחסות לתיירות, שיש לה השפעה רבה על העיר וגם על הקיימות. אבל לא ארשה לעצמי לסיים בנימה ביקורתית, כי אני לא הורס מסיבות, אז אם באמת צריך לסכם את הכנס... : היה מרתק, מאלף, מעורר מחשבה, והייתה תמיד הרגשה שהמשתתפים בכנס – גם בין הדוברים בבמה וגם בין הקהל – היו אנשים שאוהבים את תל אביב ומאחלים לה הכי יומולדת שמח.

הנה כמה תמונות מהתערוכה: