תכנון משתף בתל אביב יפו

פורסם על ידי הגר ספירו ושרון בן-דליה

כחלק משליחותנו כאורבנים נאמני העיר הטובה, התעניינו בתכנית שיתוף הציבור של תל אביב יפו, לקחנו חלק בתהליך, והבאנו לכם מרשמינו על התהליך.

שיתוף ציבור, עד כמה שהמונח משקף תופעה חיובית, טומן בחובו גם שאלות וסוגיות לא פשוטות. ראשית, מדובר בתופעה נתונה לפרשנויות שונות. ישנם שיגדירו את העניין כיידוע הציבור מבעוד מועד על כוונות ליישם פעולה מסוימת ואחרים יגדירו באופן שונה לחלוטין, הכולל ערכיות ואידיאולוגיה של ממש בתהליך, משמע שיתוף פשוטו כמשמעו החל משלב הגיית הרעיון התכנוני ועד ליישומו בפועל. בנוסף, מתי ואיך מחליטים שאכן הציבור משתתף? האם צריך להגיע לאחוז מסוים ממושא התכנון (רחוב, שכונה, עיר) כדי לטעון שהציבור שותף – האם אחוז אחד מספיק או לא פחות מחמישים אחוזים מאלו שעלולים להיות מושפעים מהחלטה כזו או אחרת? כמו כן, מי שותף לתהליך? האם מדובר בייצוג הולם לכל שכבות וקבוצות האוכלוסייה או רק בבעלי תפקידים קיימים (וועדי שכונות, נציגי שכונות, מנהלי מוסדות שונים וכדומה).

התכנית החלה במרץ 2008 בפגישת ההיכרות והמבוא, שבה נכחו עשרות אנשים מתל אביב יפו – תושבים ובעלי עניין. יש לציין כי רובם המוחלט היה אנשים מבוגרים, רובם פעילים בפורומים כאלו או אחרים, כלומר, שליחי ציבור בעצמם. בפגישה זו נכחו גם שלושה מחברי אורבניקה. המטרות ודרך השיתוף שהוצגו באותו מפגש נשמעו מבטיחות ביותר. הנה הגענו לעידן חדש בו הציבור הוא לקוח שיודע מה הוא רוצה שיתכננו לו, והגיע הזמן שקולו יישמע.

ואכן – קולם של כולם נשמע בפגישת המבוא. גם קולות צעקות והמון אינטרסים אישיים שהיו מאוד חשובים לאנשים, וכבר אז הבנו שהחיים של משתפי הציבור פה לא הולכים להיות קלים. עם השנים הצטבר כנראה אצל רבים מהפעילים חוסר אמון בממסד, ברשות העירונית. חוסר אמון זה התפרץ בישיבה הראשונה של שיתוף הציבור – שהוא יריית פתיחה לכוונות טובות יותר של העירייה, אבל אולי זה דווקא מסביר את הצורך הגדול של הרבה אנשים, צורך שנדחק, לצאת החוצה. בכל מקרה התגבשה בפגישה זו רשימה אינסופית כמעט של נושאים שבערו בעצמות המשתתפים. שוב, כבר אז היה ברור שמצפה למשתפי הציבור עבודה רבה, כמעט בלתי אפשרית. לפי כמות הנושאים שהועלו אין ספק שיהיו כאלו שלא יידונו.

לאחר פגישת המבוא התקיימו מספר פגישות – חלקן נושאיות, חלקן אזוריות. ההיגיון של המבנה היה ברור, ויפה גם שהתייחסו לא רק לאזורים גיאוגרפיים בעיר, אך גם לנושאים. במפגשים אלו התכנון המשתף שיתף לרוב אנשי מקצוע ואנשים המגיעים מהתחום עליו מתמקדים. ויש הגיון גם בזה – שכן בכל זאת, אחרי ששומעים סוגיות וצרכים של תושבים, יש מקום לאפשר לאנשי מקצוע להתמודד עם האמירות ולסייע לגבש אסטרטגיה על סמך צרכים אלו.

שרון: נושאי "מרחב ציבורי" ו"עיצוב עירוני" קובצו בדקה התשעים למפגש אחד. גם כך עצם הצמצום של הנושאים למפגש אחד היה מאכזב, אבל המפגש עצמו היה מאכזב ביותר, או שאולי הציפיות היו גבוהות. בכל זאת יש לזכור שתל אביב כרגע היא המובילה בארץ בתחום שיתוף הציבור, ויש עדיין עיריות שלא מכירות את המושג. אולי באמת ציפיתי שיהיה זה מפגש מאתגר, של מקבילית מוחות, של מחשבות על איך ליישם את החזון. אבל המפגש היה לצערי אוסף של בדיחות עצובות :

הבדיחה הראשונה הייתה שרוב גבוה מאוד של המשתתפים היו עובדי העירייה. מה פה 'שיתוף' אם אנשי המקצוע הם מהעירייה? הבדיחה השנייה הייתה כאשר ביקשו המשתפים מאיתנו להציג הצעות שלנו לבניה נכונה בתל אביב מבחינת עיצוב. ההצעות פשוט נזרקו שם על גיליון. שצף קצף של דעות והצעות, שנרשמו על איזה גיליון, ושום סוגיה מהן לא הועלתה לדיון. בסופו של דבר פשוט חילקו אותנו לקבוצות לפי שלושה נושאים שהוגדרו מראש (ולכן מה היה הטעם בכלל להעלות נושאים אם הם לא יעלו לדיון?), כאשר שום נושא שהועלה בתחילת המפגש לא היה חלק מאותה מטלה. בקיצור – פשוט היינו צריכים לשרטט להם סכמטית איך היינו רוצים לראות את המע"ר גולש ואיך ליצור נקודות חיבור בין המע"ר לשכונות. זו הבדיחה השלישית... במפגש של מרחב ציבורי ועיצוב עירוני התבקשו להביע דעה על גלישת המע"ר. הבדיחה הרביעית היא שנותני הטון היו עובדי העירייה, צורחי הטון היו אלה שנלחמו על אינטרסים פרטיים שלהם – כמו אחת המשתתפות שגרה בביצרון ונורא אוהבת את צמודי הקרקע שם, ולכן מבחינתה אסור לבנות שם לגובה, אבל מותר לכסח שכונות אחרות (והיא זו שהכי צורחת שם והכי נשמע קולה). מה לסדנה הזו ולמרחב ציבורי ? מה לה ולעיצוב עירוני ?

לסדנת "מרחב ציבורי" כנראה מגיעים אנשים שזה הדבר הבוער להם בעיר (למשל – אנחנו, אורבניקה), וכדי שיביעו את דעתם (למשל בסוגית שחרור כיכר רבין מתנועה בצד אחד) הם צריכים להבין את ההשלכות של בעד או נגד, ולהסכים מראש לקבל אם הצעתם או עמדתם תהיה במיעוט. הלוא זו המהות של שיתוף ציבור? החלטות לגבי גורל העיר וגורל איכות חיינו בעיר? אם זה רק מפגש של העלאת רעיונות וכתיבתם על גיליון בלי לדון בהם – אז למה לבוא? יכולנו לשלוח בדואר רעיונות!!

לא מצאנו במפגש הזה ולו פתרון אחד לגבי מרחבים ציבוריים או עיצוב עירוני !! לא היה דיון על המראה הרצוי של רחובותינו, ולא על המרחבים שאנחנו רוצים אולי להציל (למשל כיכר המדינה) או לשנות (למשל כיכר דיזנגוף) או להוסיף (למשל בקרית ספר). שום דיון ברמה הזו. רק אוסף רעיונות שספק מישהו יקרא אותם לאחר מכן. לא היה את הדבר החשוב ביותר של שיתוף ציבור – תהליך דמוקרטי אמיתי של תושבים שמצביעים בעד או נגד פתרון לסוגיה כלשהי. תכנון משתף, עד כמה שידוע לי, מטרתו לייצג את עמדות וצרכים התושבים. איך עושים את זה אם יושבים 200 אנשים (ואחר כך בפגישות העבודה כמה עשרות) עם צרכים שונים? הפתרון פשוט : מעלים סוגיות ועורכים הצבעה על דרכי הפתרון.

הגר : בסדנא בה השתתפתי דנו בנושאים של תעסוקה ומגורים. התחלקנו לשתי קבוצות וכל אחת התמקדה על אחד משני התחומים. אני השתייכתי לנושא המגורים. הניחו בפנינו שתי אופציות והיינו צריכים לחוות את דעתנו לגביהן, תוך אפשרות למזג בין אלמנטים מהשתיים ובכך ליצור אלטרנטיבה שלישית. הדיון שהתפתח, בסופו של דבר, נקבע בעיקר על ידי מספר אנשים דומיננטיים, שהעלו אינטרסים שונים שלעיתים חרגו מנושא הדיון או ששיקפו בעיות כה ספציפיות, שכלל אינן מתאימות לתוכנית מתאר עירונית. כך נגזל זמן יקר והדיון הפך להחלפת דעות בין מספר מצומצם של אנשים. ההשתתפות הייתה על בסיס התנדבות אישית, כך שבהחלט יכול להיווצר מצב, בו משתתף לא יביע את דעתו, דבר שאכן קרה. לא היה מנגנון שיבטיח השתתפות מאוזנת של כל המשתתפים. הדיון התמקד על נושאים חומריים כגון רווחים לקבלנים ויזמים וניתנה התייחסות מועטה ביותר להיבטים חברתיים או להשלכות כלל עירוניות של מדיניות תכנונית כזו או אחרת. כשהעליתי טענות לגבי הצורך של תוכנית מתאר בסדר גודל כזה לטפל גם בסוגיות חברתיות, שמדגישות את העובדה שמדיניות הקשורה למגורים היא קריטית, שכן יכולה להנציח את הפער הקיים בין הצפון לדרום ובין קבוצות אוכלוסייה (שכונות מגודרות, תמהילי דירות וכדומה) הרגשתי שזה סתם נזרק לאוויר ולא התקיים דיון מסודר בנושאים שונים. הנושאים שהועלו נקבעו, בסופו של דבר, על ידי המשתתפים, שזה מבורך מצד אחד, אך מאידך נתון להשתלטות על ידי משתתפים דומיננטיים וכן מתפספסים נושאים חשובים שלא הגיעו לדיון, לא מפאת קוצר זמן, אלא מחוסר הכוונה. נושא המגורים ראוי היה שיתייחסו אליו מהיבטים שונים כגון צפיפות, פינוי-בינוי, שמירה על מרקמי בינוי קיימים, פיתוח וחיזוק שכונות, שימור מרקמי אוכלוסייה וכדומה.

בעיה נוספת הייתה הדרישה להתמקד בנושא אחד בלבד. קשה להפריד את נושא המגורים מנושאים אחרים, כי כולם מהווים מקשה אחת ותלויים האחד באחר. גיבוש מדיניות מגורים תשפיע בהכרח על מערכת התחבורה הציבורית, על תעסוקה, על פיתוח שטחים פתוחים, מסחר ועוד. בקיצור, לא ברור על סמך מה יקבעו את האלטרנטיבה הסופית לפיתוח העיר.

התובנה שיצאנו עימה היא שיש בעיה בשיטה הזו של שיתוף הציבור, במודל, אפילו במודל המאוד משתף של עיריית תל אביב-יפו. יש בעיה באופן שבו מאפשרים לאנשים מקצוות תפיסה שונים להגיד מה העיר הזו צריכה בלי לערוך אחר כך סיבובים של הצבעות על מה חשוב לדיון ומה חשוב להכרעה ציבורית. גם העובדה שרוב אנשי המקצוע שיושבים בפורום המקצועי הזה הם אדריכלים (שלא לדבר על כך שמתוכם הרוב הם מעיריית תל אביב-יפו) הוא בעייתי. לאדריכלים רבים שם פנטזיות שונות, כל אחד מנסה לשכנע כמה הפנטזיה שלו יפה ורואה את הרעיון שלו כאיזה מיצג. רק אחת צדיקה בסדום הגיעה כדי לנסות להציל את נכדינו ממשבר אקולוגי, ורק אחד, צדיק בסדום, שאל למה מותר לעבות שכונות חלשות אבל בביצרון אסור לגעת אם היא קרובה כל כך לעזריאלי (ולא זכה להתייחסות ראויה), ולא היה אפילו צדיק אחד שטען שחסר בקרית ספר כיכר או גינה, וחסרים בעיר הזו מרחבים ציבוריים איכותיים, ייחודיים.

האינטרסים האישיים של אנשים שם הם במקרים רבים מעל האינטרסים של העיר, וזה בסופו של דבר לא רק שלא משרת את המטרה, אלא פשוט יוצר את ההיפך – אנשים חזקים, מודעים, לרוב מהתחום של תכנון ואדריכלות, או יזמים – הם האנשים שנחשפים לתהליכים אלו ומובילים את הטון, ולעומת זאת האנשים שמהווים את ליבת העירוניות פה בעיר בכלל לא יודעים על התהליך או שלא באמת מיוצגים על ידי האדריכלים שמובילים את המשתתפים.

אין ספק שהכוונות של העירייה טובות, וברור שהיא השקיעה כסף כדי לעשות תהליך חיובי וצודק. המבנה של התהליך אכן הזכיר תהליך של שיתוף ציבור אמיתי, אבל לא המהות... במהות התהליך כלל איסוף רעיונות, התייחסות אקראית ולא רצינית בכלל לצרכים שהועלו, והתעלמות מוחלטת מסוגיות חשובות שעליהן צריך הציבור להחליט – לטובת סוגיות שהן כבר (בינינו) די מוגמרות – כמו לאן יגלוש המע"ר של תל אביב.