בעידן הגלובליזציה, בו יש לכל אדם (מודרני, מערבי, בעל אמצעים) גישה לכל מקום בעולם על ידי לחיצת כפתור, בו קהילות אינן מחויבות להיות ממוקמות גיאוגרפית, אלא וירטואליות חוצות גבולות, עולות שאלות מעניינות לגבי הרלבנטיות של המרחב המקומי ונחיצות קהילות תלויות מקום ושכונות. בעידן הנוכחי אין מניעה להיות שייך לכמה קבוצות וקהילות במקביל, חלקן מקומיות ואחרות, כאמור, גלובאליות.
האם מדינת הלאום כיום עודנה אוסף של אנשים (קולקטיב) שחשים סולידריות, על אף חוסר הכרות אישי? האם עדיין מתגבשת זהות סביב טריטוריה?
לדידי למרחב הגיאוגרפי מקומי חשיבות מכרעת, גם כיום, בגיבוש תוצרים חברתיים-תרבותיים. בהקשר התל אביבי מסופרים עדיין שני נרטיבים מקבילים, אשר אינם חיים בהרמוניה. מחד, הנרטיב הציוני, המייצג למעשה את ההגמוניה הישראלית יהודית, אשר משתלטת, לעיתים, על המרחב הערבי. אומנם קיימת הנטייה לראות בתל אביב בועה ליברלית, פלורליסטית, אך בפועל, המציאות מראה קיטוב הולך וגובר, לא רק בין האוכלוסייה היהודית והערבית, אלא גם בין צפון-דרום, עניים-עשירים. הפלורליזם אולי אכן מודגש יותר בעיר הזו, אך ישנה תחושה שאינה מצליחה בהכרח לחצות גבולות חברתיים-תרבותיים-אתניים.
גם בתל אביב ישנה מגמה לחשוב שאם הנוף אינו בצורה "שלנו", אזי מדובר בשממה. יש אסתטיזציה שמדגישה את ההשקפה הלאומית. דוגמא להבהרת הנקודה הוא מחקר מעניין וחשוב של פרופ' יצחק שנל מאוניברסיטת תל אביב, אשר בדק את הקמת מוזיאון האצ"ל בבית ערבי בגן צ'רלס קלור, לשעבר מנשייה הערבית. מדובר באנדרטה/מוזיאון המדגיש את האתוס הציוני ומעביר נרטיב ברור של ניצחון היהודים על הערבים וכביכול שחרור יפו. גם הגן עצמו מבטא מתח בין שני המרחבים: החלק העליון משתלב בנוף מודרניסטי תל אביבי-מערבי בעוד החלק התחתון מתחבר יותר לנוף של יפו. גם במרחב הזה נעשים כיום שינויים, עם המשך הטיילת לאורך יפו, שמשדרת התעלמות מההיסטוריה של יפו הערבית כנמל, כמקור מחייה של הדייגים ומאביס עוד ועוד מקומות משתה ובילויים באזור שאופיו כל כך שונה.
גם בכיכר השעון יש ניסיון להציג את השילוב ההרמוני של ישן מול חדש: מגדל השעון היפהפה על רקע חנות מותג בגדים ידועה. עבור הטעם המערבי מדובר בשילוב מעניין ומוצלח, עבור האוכלוסייה הערבית הדבר מהווה תזכורת כואבת לאובדן המקום ויכול אף לעודד חיזוק לאומיות פלסטינית. גם שמות הרחובות ביפו, נושא שראוי להתייחסות בפוסט נפרד, אך יוזכר כאן בקצרה, מהווה ביטוי למחיקת היסטוריה ויצירתה מחדש על ידי מקבלי ההחלטות השייכים לקבוצת הרוב וכמובן הקמת קהילות מגודרות, מנוכרות למרקם הבנוי המקומי ולמרקם האנושי.
נוף אורבני אינו חייב להיות אחיד. עליו להתחשב באופי המקום ובהיסטוריה שלו. תל אביב-יפו כעיר הנחשבת מעורבת צריכה לזכור זאת ביתר שאת. פלורליזם משמעותו לא רק קבלת האחר במובן הפשוט והאנושי של המילה, אלא קבלת המערכת החברתית-תרבותית, אליה שייך האינדיבידואל.
האם מדינת הלאום כיום עודנה אוסף של אנשים (קולקטיב) שחשים סולידריות, על אף חוסר הכרות אישי? האם עדיין מתגבשת זהות סביב טריטוריה?
לדידי למרחב הגיאוגרפי מקומי חשיבות מכרעת, גם כיום, בגיבוש תוצרים חברתיים-תרבותיים. בהקשר התל אביבי מסופרים עדיין שני נרטיבים מקבילים, אשר אינם חיים בהרמוניה. מחד, הנרטיב הציוני, המייצג למעשה את ההגמוניה הישראלית יהודית, אשר משתלטת, לעיתים, על המרחב הערבי. אומנם קיימת הנטייה לראות בתל אביב בועה ליברלית, פלורליסטית, אך בפועל, המציאות מראה קיטוב הולך וגובר, לא רק בין האוכלוסייה היהודית והערבית, אלא גם בין צפון-דרום, עניים-עשירים. הפלורליזם אולי אכן מודגש יותר בעיר הזו, אך ישנה תחושה שאינה מצליחה בהכרח לחצות גבולות חברתיים-תרבותיים-אתניים.
גם בתל אביב ישנה מגמה לחשוב שאם הנוף אינו בצורה "שלנו", אזי מדובר בשממה. יש אסתטיזציה שמדגישה את ההשקפה הלאומית. דוגמא להבהרת הנקודה הוא מחקר מעניין וחשוב של פרופ' יצחק שנל מאוניברסיטת תל אביב, אשר בדק את הקמת מוזיאון האצ"ל בבית ערבי בגן צ'רלס קלור, לשעבר מנשייה הערבית. מדובר באנדרטה/מוזיאון המדגיש את האתוס הציוני ומעביר נרטיב ברור של ניצחון היהודים על הערבים וכביכול שחרור יפו. גם הגן עצמו מבטא מתח בין שני המרחבים: החלק העליון משתלב בנוף מודרניסטי תל אביבי-מערבי בעוד החלק התחתון מתחבר יותר לנוף של יפו. גם במרחב הזה נעשים כיום שינויים, עם המשך הטיילת לאורך יפו, שמשדרת התעלמות מההיסטוריה של יפו הערבית כנמל, כמקור מחייה של הדייגים ומאביס עוד ועוד מקומות משתה ובילויים באזור שאופיו כל כך שונה.
גם בכיכר השעון יש ניסיון להציג את השילוב ההרמוני של ישן מול חדש: מגדל השעון היפהפה על רקע חנות מותג בגדים ידועה. עבור הטעם המערבי מדובר בשילוב מעניין ומוצלח, עבור האוכלוסייה הערבית הדבר מהווה תזכורת כואבת לאובדן המקום ויכול אף לעודד חיזוק לאומיות פלסטינית. גם שמות הרחובות ביפו, נושא שראוי להתייחסות בפוסט נפרד, אך יוזכר כאן בקצרה, מהווה ביטוי למחיקת היסטוריה ויצירתה מחדש על ידי מקבלי ההחלטות השייכים לקבוצת הרוב וכמובן הקמת קהילות מגודרות, מנוכרות למרקם הבנוי המקומי ולמרקם האנושי.
נוף אורבני אינו חייב להיות אחיד. עליו להתחשב באופי המקום ובהיסטוריה שלו. תל אביב-יפו כעיר הנחשבת מעורבת צריכה לזכור זאת ביתר שאת. פלורליזם משמעותו לא רק קבלת האחר במובן הפשוט והאנושי של המילה, אלא קבלת המערכת החברתית-תרבותית, אליה שייך האינדיבידואל.
מספר הערות:
השבמחקא. אני חייב להודות שלא ממש הבנתי את הקשרים בין כל הנקודות.
ב. ביקורת מאוד דומה לשלך (פרט אולי לחלק הראשון של הרשימה), כולל התייחסות מפורטת למוזיאון האצ"ל מצויה ב"עיר לבנה -עיר שחורה" של רוטברג שאני מאמין שקראת. הספר הוא בסקירה טובה של הארכיטקטורה העירונית של תל אביב, אך במסקנות קצת מרחיקות לכת ונטולות גיבוי.
ג. יש קצת רומנטיזציה בניסיון לשמר מורשת עבר. אכן, שימור הוא עניין חשוב, אבל עיר צריכה לתפקד. אני לא בטוח שקסבה ערבית תואמת את החזון האורבני המודרני שלך. יש מקום למוזיאונים בעיר- אבל עדיין מדובר במוזיאונים.
ד. העובדה שנמל יפו הופך בהדרגה למקום בילויים הוא לא פסול. האם צריך לעגן עוני, דלות ובערות?
ה. יש מקום להטרוגניה תכנונית, כל זמן שהיא תואמת את תוכנית האב.
ו. וזאת הנקודה החשובה באמת. לגבי מה שנאמר בתחילת הדברים, זו נקודה מעניינת שלדעתי לא מספיק מתייחסים אליה וזה צפוי להתפוצץ להרבה אנשים בפנים. אני חושב שאת טועה שאת מניחה שהצרכים הנוכחיים ימשיכו ולמרות האינטרנט יהיה צורך בקהילות פיזיות. נכון, הנבואות שכל הסחר יהפוך אלקטרוני לא התממשו כרגע, אבל אף אחד לא אומר שהם לא תתממשנה. זה לא האינטרנט שלא מצליח, זה האנשים שלא מתרגלים אליו. אנשים מעל גילאי ה- 20-30 הם עדיין בגדר דור מדבר שזקוקים לאותו מפגש חברתי פיזי.
הצצה קצרה בתלמידי תיכון תגלה שאצל לא מעט מהם האינטרנט מייצר את כל הכלים החברתיים. ילדה בת 12שלא הולכת למסיבת פיג'מות כי היא ממילא מפטפטת בצ'ט עם החברות שלה כל הלילה, ילד שלא משחק כדורגל אמיתי אבל משחק עם החברים שלו כדורגל במחשב במשחק רשת, הם חזונות נפוצים. כשהחבר'ה האלה יגיעו לגיל העבודה, פתאום הצורך לעשות את העבודה במשרד (בעיקר כדי "לראות אנשים") או לבצע רכישות בחנויות ("כי חשוב המפגש האישי עם המוכר") ילך וידעך. ההשפעה על העיר היא אדירה, ההשפעה על התשתיות היא אדירה, ההשפעה על חסכונות של אנשים (שהם בישראל ברובם בנדל"ן) היא אדירה. יכול להיות שמדובר ברעיון לא מגובש, אבל לדעתי אנחנו צפויים למהפכה הדרגתית שבה הרבה מאוד מהמושגים שאנחנו פועלים לפיהם, בין השאר בהקשר התכנוני, ישתנו דרמטית. מכאן, שלשאלתך: אני חושב שהטריטוריה הולכת להפוך ללא חשובה כמעט עד ללא חשובה בכלל. ימים יגידו.
גיל, אהבתי את ההתייחסות שלך לעידן הדיגיטאלי. נכון שכיום שוררת הדעה הרווחת בקרב אקדמאים כי אין תחליף למפגשי פנים אל פנים בכל מיני היבטים. אני חושב שזוהי התפיסה הן בשל הנחיתות הנוכחית של הטכנולוגיה (נניח שיחות וידאו) והן בשל היותם של "בעלי הדעה" ומייצרי הדעה הנוכחיים בנקודת שיא השפעתם והם נמצאים בכל המקומות הנכונים כרגע - מבחינת גיל בכל-אופן.
השבמחקאותי עניין לקרוא בספר עיר על התופעות החברתיות וה"אינדיבידואלים" והניתוק החברתי מבחירה כפי שהופיע שם. הספר שווה לדעתי קריאה למרות שנכתב כבר דיי מזמן.