אבל, הספר מתייחס באופן מוגזם ביותר לכיבוש של תל אביב, ועושה השאלה של המושג "עיר לבנה" – לתוך רטוריקה של אנשים לבנים ואנשים שחורים. למעשה, בספרו מייצר שרון תיאוריה שלמה שהוא עצמו המציא, עיבד, פיתח וזרם איתה, בעוד שלא עצר לרגע בכתיבה (המרתקת) שלו לחשוב: כמה אנשים באמת חיים את ה"עיר הלבנה" כמו שהוא חושב? אולי זה בכלל רק אדריכלים ואנשי רוח ואומנות – ובכלל לא התושבים – כפי שהוא חושב? האם מוצדקת ההנחה שלו שכל תושבי תל אביב חיים על המיתוס של עיר לבנה וממש מזהים את העיר כך? אולי אם נעשה סקר בכלל נגלה שעבור התל אביבים תל אביב היא "ים", "חופש", "אופניים", "ליברליות"? ולמה נדמה לו שהתל אביביים מתייחסים ליפו כאל עיר שחורה ולא כאל אזור שהם אוהבים לקנות בו ולטייל בו ולהתחבר עם האוכלוסייה הערבית שבו? ואם תל אביב כל כך איומה כפי שהוא מציג (העיר הטורפת, הכובשת, המשכיחה ועוד ) אז האמנם יפו היא שה כה תמים באגדה האורבנית שהוא מנסה לנפץ?
פוליטיקאי אני לא (וגם לא אורבניקה, ולכן הפוסט הזה מייצג רק את עמדתי האישית), וגם לא תל אביבי מיתמם שחושב שעשינו ליפו רק טוב, אבל בין הטענה על הכיבוש האגרסיבי והעליונות הלבנה על השחורים – יש עוד כמה סיפורים בגו. יש את "תל אביב הבורחת" מפני הפרעות, יש את האידיאלים והערכים של הציונות – שלהם הוא בז מנקודת מבטו, יש את החלום של וייס ואפילו של הרצל.
התיאוריה הזו ששרון "עף" איתה משתמשת חזק מדי ב"תורת הצבעים" עד שכבר באמצע הספר זה מרגיש שהוא משתמש בה בכוח ובמאולץ כדי לספר סיפור אחר של תל אביב, סיפור מרתק יותר, סיפור של החזק על החלש, הלבן על השחור – סיפור שהוא אולי אופנתי יותר בימינו. הוא מציג בספר שוב ושוב ניואנסים פוסט-ציוניים אשר "מלכלכים" את הציונות במעשי גזענות, כאילו לא די לנו בלהצדיק את עצמנו מול הגולה. עכשיו גם תל אביב אינה לגיטימית. היא כובשת, רעה, תוקפת, מוחקת את יפו. זו לא יפו שהתקוממה, חסודה וענוגה, אלו לא גלי האלימות שיצאו ממנה ושדחפו את תל אביב צפונה – זה רק הציונים האלה, הרעים האלה, שרצו לקחת כל פיסה ולמחוק אותה.
אם כבר להיות קרן האור של הצדק, אז באותה קלות שבה הזכיר רוטברד את הכיבוש היהודי באזור תל אביב במלחמת העצמאות (הוא ממש פתח בקינה סוחטת דמעות, כמעט גורם להצטער שניצחנו במלחמה) – יכל הוא גם להזכיר את המאורעות הקשים שגרמו להתבדלות של היהודים מיפו באותה עת. משום מה פרטים אלו לא זכו ליחס של כבוד בספר.
את המושג "עיר שחורה" טבע הכותב והתייחס אליו כאילו הוא כבר קיים, והוא רק נותן לו משמעויות, בעוד שהוא בעצם המציא אותה. בכך בעצם רוטברד בעצמו הוא זה שמקטרג את יפו כשחורה, ומתסיס. ההתייחסות הצינית ליפו כאילו היא עומדת מול תל אביב, ולא איתה, מובילה אותנו באמת לחשוב שעשינו הכל לנתק מאיתנו את יפו, בעוד שבמציאות בעצם חיברנו אותה. ונכון – מקבלי ההחלטות חיברו את יפו לתל אביב משיקולים לא נקיים מפוליטיקה – אבל מצד שני : מה היה קורה אילולא חיברו אותן? האם אז לא הייתה יפו הופכת לחצר האחורית של תל אביב? האם הייתה יפו נראית טוב יותר? ולמה בעצם תל אביב סיפחה את יפו ולא צמחה ממנה ? התשובה נעוצה במקרי האלימות הרבים והאכזריים שספגו תושבי העיר היהודים.
המוטיב המרכזי שמוביל את רוטברג בהתייחסות ל"עיר הלבנה" של תל אביב הוא הקיפוח של יפו. אולם הוא בעצמו העיד שהסגנון הבינלאומי קיים במחוזות נוספים בתל אביב, וביניהן יפו. משמע - הקיפוח אינו מכוון רק כלפי יפו – אז מה? גם את פלורטין ושכונות נוספות בדרום העיר תל אביב מנסה למחוק? "העיר הלבנה" הוגדרה בגבולות מסוימים שלא כללו את יפו, ואכן לא בצדק (כפי שלא כוללת שטחים נוספים אחרים) ולכן אין פה שיכחה של יפו, אלא שיקולים שהם דווקא הפעם אולי גם מעבר משיקולים פוליטיים. אבל ככה זה לאורך כל הספר של – יש שחור או לבן, אין אפור.
ובכל זאת אני ממליץ בחום אש לקרוא את הספר, כי הוא מעלה כל כך הרבה סוגיות מעניינות, וכי הוא מציג חשיבה ביקורתית ביצירתיות שסוחפת. כך למשל מתייחס רוטברג למקף שבין השם תל אביב ליפו (תל אביב --- יפו ) וטוען שאותו מקף הוא בשטח שכונת מנשיה, ואותה שכונת מנשיה שנמחקה יכלה להיות הגשר המחבר בין יפו לתל אביב. כשמסתכלים במפה, ובטח ובטח בשטח, רואים שבאמת מנשיה היא המקף שבין תל אביב ויפו. בכל אופן – לקוראים מובטחות עוד הרבה רעיונות יצירתיים....
אחת המחשבות שליוו אותי בזמן קריאת הספר – היא מה היה קורה אילו יפו לא הייתה מתנכלת לתל אביב, ותל אביב הייתה צומחת בדיפוזיה ממנה כמו ערים רבות שמתפתחות החוצה מן המרכז הישן? דמיינו את תל אביב כאשר יפו הוא באמת המרכז שלה, והכל יוצא מיפו? שדרות ירושלים הייתה האלנבי שלנו, יפת הייתה הדיזנגוף, ב"מרכז" ההיסטורי שלנו היו אתרים מהתקופה העות'מאנית, הוא הייתה מרכז מסורתי כפי שרואים למשל בברצלונה – מרכז השונה במרקם הבנוי, עשוי סמטאות ודרכים צרות, כיכרות ומונומנטים שלא בונים יותר היום. בת ים לא הייתה בת ים אלא דרום תל אביב, וכל אזור לב העיר של תל אביב היה בכלל צפון ולא מרכז. רוטברד היה אולי טוען כאן, ברוח ספרו, שהעיוות ההיסטורי הזה הוא תוצר של הכיבוש במלחמת העצמאות, אולם העיוות ההיסטורי בכך שיפו אינה המרכז ההיסטורי שממנו יוצא הצפון והדרום – הוא בכך שיפו לא איפשרה את תל אביב, התנכלה לה, החרימה אותה, פרעה בה, גרמה לתושביה לרצות לגור רחוק ולקיים חיים עצמאיים ולא תלותיים בעיר הגדולה. קרה אשר קרה, והיהודים באותה תקופה, בראשית חייה של תל אביב, לא יכלו ולא רצו יותר לספוג את ההתנכלויות, והקימו עיר עצמאית משלהם – עם שוק עצמאי, נמל ואידיאלים אורבניים אחרים. כך קרה שנולדה תל אביב – העיר העברית הראשונה.
במסגרת עידן ההלקאה העצמית אני מציע למחבר הספר ולגשת לבית העלמין ברחוב טרומפלדור.שם- מנקודת המבט ההיסטורית יוכל למצוא תשובה לשאלה מה קרה בין יפו ותל אביב בעבר,בצורת מצבה לא קטנה של כמה אנשים אשר נטבחו עי ערבים מיפו בשנת תרפ"א,וגם בשנת תרפ"ט.אשר להווה-די לצפות במה שקורה בבית הספר המשותף ביפו,ובעיקר בסוכת האבלים על עזה שבו.לגבי העתיד-מי ישורנו.יש לזכור כי יפו ותל-אביב חד הן.ולא לחפש בקיעים בכזו להיטות.
השבמחקאסא דוד.
הגיע הזמן שסוף סוף יקראו לילד בשמו.
השבמחקדי כבר עם הצדקנות והתיפיפות הנפש.
מתי תבינו כבר שזה לא שתל-אביב מתכחשת ליפו ומתנשאת על יפו,אלא יפו הערבית לא מעוניינת בדו-שיח עם תל-אביב.
עד מתי תסמונת האשה המוכה?כתבה לעניין.
לבן דליה שלום,
השבמחקראשית, תודה על רשימתך היפה ועל ההמלצה החמה.
אני מבקש להעיר עליה כמה הערות:
- אני מסכים שמותר לדמיין מה היה קורה אילו הכול היה קורה אחרת, אבל קרה מה שקרה, וספרי עוסק בעיקר במה שקרה ושקורה. אפשר להתווכח מי הטובים ומי הרעים (ובדרך כלל היו כאלה בקרב שני הצדדים) אבל אין ויכוח על כך שהערים תל אביב ויפו הן שדה קרב שהיו בו מנצחים ומפסידים. הקונפליקט ההיסטורי בין תל אביב ובין יפו, הוא בעיני לא רק נקודת ההתחלה ההיסטורית והגיאוגרפית של הסכסוך המזרח תיכוני הרחב יותר בין יהודים וערבים, אלא גם היה מרכיב עקרוני בעיצובו של המרחב הישראלי כולו והמקור להרבה מהאמצעים שננקטו כאן לצורך התפשטות והפרדה.
- אני יכול להסכים שבספרי יש מידה רבה של סימפטיה למפסידים, אבל היא מופנית לכל המפסידים באשר הם, לא רק ליפו אלא גם לשכונות הדרומיות של העיר ולתושביהן. תמיד טוב יהיה לבחון את האופן שבו היישוב היהודי בארץ מנהל את יחסיו עם העמים האחרים המתגוררים בציון. אני חושב שהדברים האלה נכונים לא רק ליחסי יהודים-ערבים אלא גם לגבי שלל המיעוטים שהתווספו לעיר בשני העשורים האחרונים.
- השאלות בדבר הצבעים והסולמות הכרומטיים של תל אביב-יפו (שחור-לבן, שחור-אפור וכדו'), נידונו לכל אורך הספר ובמיוחד בחלק השלישי, שכותרת המשנה שלו היא "עיר לבנה עם קשת בענן". בניגוד למה שאפשר אולי להבין אם קוראים רק את הכותרת של ספרי, אין כאן עניין בין הלבן והשחור אלא בין הלבן (וליתר דיוק, האידיאה שלו) ובין כל השאר.
- איני בז כלל וכלל לאידיאלים של הציונות. בספר, הוספתי הערה אישית מיוחדת בעניין זה, בעמ' 67.