מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה כיכר המדינה - עמדת אורבניקה. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים
מציג פוסטים ממוינים לפי מידת הרלוונטיות לשאילתה כיכר המדינה - עמדת אורבניקה. מיין לפי תאריך הצג את כל הפוסטים

יום שני, 23 בפברואר 2009

כיכר המדינה - עמדת "אורבניקה-התעוררות עירונית" לקראת דיון בערר

לקראת הדיון שיתקיים ביום ד' הקרוב בנושא תכנית הבינוי לכיכר המדינה, "אורבניקה - התעוררות עירונית" מפיצה נייר עמדה מטעמה לחברי המועצה שינכחו בדיון.
תמצית עמדתנו היא ההיבט הציבורי של הכיכר שייפגע ללא ספק מתכנית הבינוי המוצעת ל- 3 מגדלים. אנו טוענים שיש לפתח את הכיכר באופן שיגרום לה להפוך למרכז פעילות ציבורי באופן של פיתוחה כגן ציבורי על-ידי ניוד הזכויות הקיימות למקומות ראויים יותר, לפיתוח של בינוי המזמין אל תוך הגן הציבורי ופיתוח המזמין אל המרחב הציבורי הנדון לפעילות ולא כמגדל מגורים אשר יוצר תחושה של ניכור ו"ניכוס" המרחב הזה לטובת בעלי הדירות בו.

במסגרת הפעילות הציבורית שלנו, אנו מתכוונים לקיים תערוכה שתציג את ההיסטוריה התכנונית של מתחם כיכר המדינה לדורותיה והצעות שונות לפיתוח המתחם כפי שהוצעו בעבר וכן הצעות שונות אשר מהוות "פנטזיה אורבנית" ומאפשרות לחשוב מחדש על המרחב הזה, בהתאם לצרכים הקיימים בימים אלו ותוך התחשבות בדורות הבאים.

יום ראשון, 3 באוגוסט 2008

פנטזיה אורבנית – כיכר המדינה – חלק ב'

לקריאת חלק א' של הפוסט

בפוסט זה אמשיך בתיאור היסטוריית התכנון של כיכר המדינה ואתמקד בשתי התוכניות האחרונות שנקבעו לכיכר, התוכנית משנת 2000 והתוכנית העדכנית שאושרה לפני כשבוע.

התוכנית השלישית – תוכנית 2500 – שנת 2000
באמצע שנות ה-70 החליטו הועדה המקומית והעומד בראשה, ראש העירייה דאז שלמה להט, כי מן הראוי לשנות את "תוכנית 600" כאשר החלופה המועדפת על ידם היתה, הותרת הכיכר כריאה ירוקה. ראש העיר צ'יץ למעשה החליט שהשטח הציבורי הפתוח שבמרכז הכיכר הינו חיוני לעיר ואין לבנות בו. בעלי-הזכויות במעגל הפנימי של הכיכר הגישו עתירה לבג"ץ כנגד ההפקעה הבלתי מתקבלת על הדעת לטענתם של שטח פרטי. לאחר דיונים בבית המשפט, בג"צ קיבל את עמדת בעלי הקרקע. בינואר 1984 הורתה הועדה המחוזית לוועדה המקומית להכין תוכנית חלופית למתחם הכיכר הפנימית. בעקבות הנחיית בג"ץ החלו האדריכל יעקב יער והמהנדס דני קיילר בתכנון תב"ע חדשה לכיכר. התב"ע כללה הקמת 3 מגדלי מגורים, כל אחד בגובה 25 קומות מעל קומת כניסה, ובהם סה"כ 387 יחידות דיור, קומה מסחרית בשטח של 10,800 מ"ר, מפלס תת קרקעי ושטחי ציבור בשטח של 6,000 מ"ר. השינוי המשמעותי והבעייתי ביותר בתוכנית היה הכוונה להרים את מפלס הכיכר בכתשעה מטרים מעל פני גובה הרחוב לצורך בניית המרכז המסחרי בגובה הרחוב. המשמעות של הפעולה הזו הינה למעשה הרס מוחלט של השטח הציבורי הפתוח והנפתו לגובה בלתי מתקבל על הדעת עבור שימוש יומיומי של הולכי רגל. כמו כן כללה התוכנית "איחוד וחלוקה מחדש" במעגל הפנימי ובניית מנהרה תת-קרקעית בהמשך רחוב ז'בוטינסקי שתחצה את הכיכר מתחת לכיכר הפנימית. התוכנית אושרה באוגוסט 2000 על ידי הוועדה המחוזית של משרד הפנים ונרשמה תחת השם "תוכנית 2500".

אישור "תוכנית 2500" יצר שתי חזיתות נגד העירייה ונגד משרד הפנים: בעלי הקרקעות בכיכר הפנימית טענו שקופחו לאור תוכנית הבנייה המקורית. "תוכנית 600" איפשרה להם לבנות בנייה מאסיבית יותר מהתוכנית החדשה ולכן מדובר בירידת ערך הנכס.

על אף כל זאת, לאחר אישורה של התב"ע החדשה החלו לפעול בעלי הכיכר כדי לקדם את הבנייה בשטח. התקיימה תחרות על תכנון העיצוב האדריכלי, אליו ניגשו 6 משרדי אדריכלים מן הארץ ומן העולם, כאשר התוכנית הנבחרת היתה של משרד האדריכלים יסקי מור סיוון.

בתמונה העליונה הפרוייקט הזוכה של משרד האדריכלים יסקי-מור-סיוון.
בתמונה התחתונה מספר הדמיות של פרוייקטים שלא זכו במקום הראשון של משרדים שונים.בכל ההדמיות ניתן לראות את השטח הפתוח מורם לגובה של כ-3 קומות.

במקביל טענו בעלי הדירות והעסקים המקיפים את הכיכר כי הבנייה בכיכר תביא לירידה משמעותית בערך נכסיהם. לטענת בעלי הנכסים המסחריים במעגל החיצוני, הקמת מרכז מסחרי מודרני בסמוך לחנויותיהם עלולה לפגוע בעסקיהם. בין היתר, טענו בעלי הדירות כי הקמת מגדלי המגורים הגבוהים בכיכר תגרום לירידה בערך של נכסיהם בגלל חסימת הנוף והגדלת הצפיפות באזור.

התוכנית הרביעית – תוכנית 2500 א' – שנת 2008

כיום, לאחר גישור בין העירייה לבעלי הקרקע ולמשרד האדריכלים, הוחלט על ביצוע מספר שינויים בתוכנית 2500 וניסוחה מחדש. תוצאות הגישור היו ביטול האזור המסחרי בקומת הקרקע והנמכת שטח הכיכר לגובה מפלס הרחוב. בתמורה לאובדן של 10,000 מ"ר של שטח מסחרי לטובת פארק פתוח, סוכם על הקמת שלושה מגדלים בני 40 קומות (153 מטרים) - במקום שלושה צמדי מגדלים של 24-28 קומות. בתאריך ה- 23 ליולי 2008 אושרה תוכנית 2500 א' בוועדה המקומית לתכנון ובנייה.

גם תוכנית זו, כצפוי, זכתה לתגובות צוננות מבעלי הבתים שמסביב לכיכר. הוגשו כ- 18 התנגדויות שונות לתב"ע החדשה, כאשר רובן ככולן דיברו על פגיעה בערך הנכסים עקב אובדן נוף, הטלת צל של המגדלים על בנייני הסביבה, תקופת עבודות והקמה ממושכת שתפגע בבניינים הסובבים וטענות שונות הנוגעות לירידת ערך הנכסים שמסביב לכיכר. איש לא עצר ושאל את עצמו את השאלות החשובות ביותר הנוגעות לאיכות המרחב הציבורי: מה יקרה לכיכר עצמה? מה יקרה לשטח הפתוח האדיר הזה המכונה "כיכר המדינה"? מה יקרה לאפשרות של כל אחד ואחד מאיתנו לטייל במתחם הזה ולהנות ממנו?

כל שנותר לנו כעת הוא להמשיך ולנסות לשנות את רוע הגזרה באמצעים שברשותנו. החל מהפוסט הבא אביא כאן מספר הצעות חלופיות שהועלו על-ידי חברי קבוצת אורבניקה ופותחו על-ידי.

ננסה להראות כאן שאפשר עוד לחשוב על פתרונות יצירתיים יותר, איכותיים יותר ובעיקר כאלה שיתרמו למרחב ציבורי איכותי שהוא כל כך נדיר במקומותנו.

יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

קרית ספר - יום האמת (מאת: שרון בן דליה)

היום היה יום חשוב בתולדות ההתפתחות העירונית של תל אביב-יפו. הכנס של קרית ספר בסינמטק תל אביב נגע היום בסוגיה "ירוקה" שמסמלת את רוח הזמן שלנו, תקופה של תכנון בתל אביב ותחילתה של התעוררות עירונית. בערים רבות "ההתעוררות העירונית" כבר בשיאה, ותושבים שרוצים הם גם שותפים לתכנון, והם הם - הציבור - הנשוא של התכנון. בלאו-הכי בערים כאלו – ה"תקופה של תכנון" שם היא של המאה ה 21 –שם מגנים על השטחים הציבוריים, שם משמרים היסטוריה, שם מהללים את האומנות והאדריכלות, שם משתפים את הציבור. ובגלל "רוח הזמן" שלהם – שיתוף הציבור הוא תהליך יותר קל, כי התושבים מאמינים שמייצגים אותם. אין להם הרבה על מה להתלונן, כי התכנון מייצג את "רוח הזמן" שלהם.

הכנס היום לימדני שבתל אביב התושבים כבר במאה ה 21 , ואילו התכנון בתל אביב עוד במאה ה 20. נכון – יש תהליך של שיתוף ציבור לתכנית המתאר של תל אביב, נכון - מפתחים פה שבילי אופניים (שלא נפתח תיבת פנדורה) , א ב ל בערים שחצו למאה ה 21 אין מצב שמייצגי הציבור, או עובדי הציבור – לא יילחמו בגופם להשיג פארק לשכונה כמו קרית ספר. ניחא – אולי יהססו קצת להפקיע שטח פרטי לטובת שטח ציבור – אבל להסכים להשאיר בלי פארק תושבים שאין להם רבע מהירוק שיש לכל ישראלי, כשיש כזו הזדמנות פז ? הרי אותם נציגי ציבור ועובדי ציבור אמורים להיות הקול שלנו, הם אמורים לרצות את זה בעצם פי כמה מאות מאיתנו – כי לשם כך הם מייצגים כמה מאות.
תארו לכם שב 2050 ייקראו על הכנס הזה, הו – כמה שהם ייגחכו. כמו שאנחנו מגחכים – כשאנחנו קוראים שפעם החליטו לבנות את תל אביב במקביל לים, ופעם הרסו את הגימנסיה והרסו את קולנוע מוגרבי, ופעם תכננו פה כזו תחנה מרכזית חדשה. הם ייגחכו שהייתה פה פעם תקופה שבה תושבים נלחמו לעייפה על זכויות בסיסיות שלהם.

בכנס היה אומנם מספר מכובד של אנשים, אבל לצערנו היה צורך ביותר. אחד המכובדים בפאנל טרח להזכיר את כמות האנשים כעובדה לכך שהלחץ הציבורי הוא לחץ לייט ציבורי. ואם יש משהו בדבריו הרי שאחד הקשיים במאבק שלנו הוא שקשה לגייס ציבור כל כך גדול (כדי שייראה טוב) כשיש בעיר הזו גם מלחמות אמיתיות על כיכר המדינה, על דיור בר השגה, על תחבורה ציבורית ועל עוד הרבה דברים שאנחנו רוצים ולא מקבלים. ב"תקופה הזו של התכנון" אין עדיין הכרזה על תחבורה ציבורית כעל פרויקט תשתיות לאומי (ואז האמינו לי שהיו פה תוך זמן קצר כמה רכבות קלות). בתקופה הזו של התכנון אנשים שלא התעוררו לא מבינים עדיין שהמאבק הזה הוא שלהם והוא חשוב. המאבק של תושבי קרית ספר הוא מאבק מול אג'נדה תכנונית של התקופה הזו של התכנון של עובדי ציבור, אג'נדה שהיא לא ירוקה ולא חומה – וזה היה ברור היום בכנס.
בכל אופן עוצמת הרגשות, הדעות והטענות הייתה חזקה מאוד. כל היושבים בפאנל – עו"ד דורון ספיר (סגן ראש העירייה), מהנדס העיר, נציגי עמותת אט"ד והחברה להגנת הטבע – היו הכי בעד התכנית הירוקה. אבל היו כמה סוגים של "בעד". נציג השכונה – הכי בעד. החברה להגנת הטבע – בעד פשרה. סגן ראש העיר ומהנדס העיר היו בעד עם הסברים. הם הסבירו, ולא הבינו מה אנחנו לא מבינים, שמנהל מקרקעי ישראל הוא גוף חזק ("אתם לא מבינים מול מה אנחנו יושבים בשולחן העגול") , והחזק הזה רוצה לבנות פה מגדלים, ואם לא נבנה נצטרך לשלם לו 7 מיליון דולר.
מה לא הבנו ?
לא הבנו מי יכול להכריח רשות מקומית לוותר על שטח חום אם זה לא איזה תשתית לאומית או מתקן צה"ל? ואיך אפשר לדרוש מהעירייה פיצוי על זכויות בנייה שבכלל לא נלקחו ממנהל מקרקעי ישראל כי מלכתחילה לא היה להם זכויות בניה שם? קומי, עיריית תל אביב-יפו, ופני לבית משפט. נראה אם הוא יכריח אותך לוותר על שטח חום. דעי לך שביה"מ מאוד מתאים עצמו "לרוח הזמן".
גודוביץ', מהנדס העיר לשעבר, לא היסס להתלהם ולזעוק, ונתנו לו את הכבוד לזעוק. זה נכון שיש לו קצת גישה קשה לעיכול, והוא מסוגל להרעיד אולם, אבל בסופו של דבר הוא עזר ל"בערות" שלנו – כלשונו - להבין כמה המאבק הזה חילמאי. הוא שאל : איך ייתכן שצריך לתת פיצוי לבעלי הקרקע על כך שלא ייבנו בו מגדלים אם זה שטח שמוגדר כציבורי?
אתם מבינים כמה פשוטה וכמה עמוקה השאלה הזו ?
הנה אנחנו יושבים ומתמלאים פחד מהשם "מנהל מקרקע ישראל" ומתדיינים על פיצויים ועל פשרה ועל אלטרנטיבות, בעוד שה"סוגייה" של גינה או חצי גינה – לא אמורה כלל להתקיים. שטח שמוגדר מבחינה חוקית כ"שטח ציבורי" (חום) צריך סיבה טובה לשנות את ייעודו למגורים או מסחר. ובשביל לשנות ייעוד של שטח ציבורי צריך לעבור תהליך ארוך של אישורים. אחד מהתהליכים הוא לקבל גם את הסכמתה של העירייה.
לעירייה יש שתי אפשרויות שהיא אפילו לא שוקלת :
1. או לשלם 7 מיליון דולר כדי לנטוע לנו פארק שאנחנו זקוקים לו ונלחמים עליו כבר 12 שנים ארוכות.
2. או להיות אמיצה ולהטיל וטו על ההחלטה להפוך את ייעוד המגרש מ"ציבורי" ל"מגורים" (ויש לה סיבות מקצועיות לטעון זאת מול כל מוסד תכנוני גבוה ו/או בית משפט).
היום בכנס הבנו שכאשר העירייה יושבת בשולחן עגול עם מנהל מקרקע ישראל "המפחידים" אין לה אומץ להגיד "אין מצב!". אין לה אומץ להגיד "השטח הזה צריך להיות פארק!". אז למה בעצם היא עירייה ? ונגיד שכן היה לעירייה האומץ : למה היא נדרשת לשלם פיצוי של 7 מיליון דולר !!
אני שואל אותכם : זה הגיוני ?
זה הגיוני שהעירייה צריכה לשלם פיצוי על שטח שהוא מלכתחילה ציבורי ? הזכיר שם עו"ד דורון ספיר את כיכר המדינה : "מה, עכשיו אנחנו צריכים לפצות גם על כיכר המדינה – אם לא ייבנו שם מגדלים? וגם בפלורנטין?..." מילים אחרות (שלי) : מה , אנחנו סופר-מגה ?

... הנה "רוח הזמן". הנה הפילוסופיה שעומדת מאחרי התכנון של ימינו בתל אביב. אותה פילוסופיה שבונה לנו מגדלים בכיכר המדינה. ששוכחת את אלנבי. שגוזלת מאיתנו את מעט השטח שיש לנו בקרית ספר. שלא מושיטה לנו דיור בר השגה כשאנחנו הופכים מ"צעירי תל אביב" ל"פליטי תל אביב". אין לה, לפילופיית התכנון הזו, יכולת לעמוד מול המנהל. אין לה יכולת לשלם לבעלי הקרקע בכיכר המדינה, או יכולת לתכנן בשבילנו.
מה זה אומר לגבינו ?
אנחנו, הציבור, צריכים עכשיו לשנס מתניים ולצאת נגד "רוח הזמן" הזו של מוסדות התכנון. בלשון הכי ישראלית – אנחנו פראיירים. אין לנו מייצגים הולמים לצרכים שלנו, לרצונות שלנו, לפנטזיות האורבניות שלנו, לצרכים של הילדים שלנו. יש לנו במקום זה גופים שאנחנו צריכים להתחנן אליהם למעט שטח ירוק במקום בטון. אנחנו עברנו למאה ה 21 , מי שמייצג אותנו כנראה שלא.

הנה "ההגיון" של מקבלי ההחלטות שרואים עצמם כמייצגים אותנו, וזו הייתה התובנה הכי מרה של הערב : אנחנו יכולים או להתפשר על פארק קטן יותר ומגדל – ואז התהליך יסתיים גם מהר, או שאנחנו יכולים להחליט על התכנית של פארק בלי פשרות ובלי שום מגדל, אבל אז הציבור יפסיד. כי אם העירייה תגיד למנהל מקרקע ישראל – "זהו, אין פשרות, רוצים פארק" אז המנהל ישאיר את המגרש ריק ולא יהיו פה לא מגדלים ולא פארק. וכך יעברו עוד 10 שנים והכל יהיה קפוא פה.
ושוב, אני שואל אותכם, זה הגיוני ?
לא. זה לא הגיוני ולא צודק !! ויש משהו שחלק מחברי הפנאל לא מבינים : ברחובות העיר רוח הזמן משתנה. יש התעוררות עירונית. עוד שנתיים – שלוש אנחנו מקווים בכלל שסוגיות כאלו לא יהיו על הפרק, ש"רוח הזמן" תקבע שכיכרות לא הורסים, ולתושבים שאין גינה - נוטעים. ואז מי שיצטרך לבחור לא יהיה הציבור – כמו שהוא נאלץ לעשות כבר יותר מעשר שנים. מנהל מקרקעי ישראל הוא שייקרע עם הסוגיה ויצטרך לבחור: להשאיר את המגרש הזה מוזנח כי לא קיבל פה זכויות בניה – או לתת להקים פה פארק !! אפילו נשמח אם המנהל בכבודו ובעצמו, ייראה לנו – הציבור – שאין לנו מה "לפחד ממנו" כמו שמייצגנו מפחדים, ושהוא גם גוף שדואג לנו, ויפצה אותנו הוא בעצמו על כל ה 12 שנה – ויקים לנו פארק יפהפה עם מזרקה וגינה קהילתית. זו יכולה להיות אחלה "יריית פתיחה" ל"רוח חדשה" בתכנון (דמיינו לכם, איזו פנטזיה אורבנית...)

"הרוח החדשה" הזו כבר הגיעה גם להמון ערים אחרות בארץ. יש ערים שמפקיעות שטחים פרטיים כדי להעניק לציבור שטחים ירוקים או חומים. יש לא מעט רשויות שמגיעות עד בית המשפט בשל סוגיות כאלו. ואנחנו כאן במלוא החלם נלחמים על שטח שהוא ממילא חום במקום שהעירייה שלנו תילחם על זה.

צריך אומץ להיות איש ציבור ולהגיד "אין פשרות". להרבה אנשים שהכרתי במאבק יש אומץ. לחנין היה האומץ. לויסנר היה. גם ריקי בלוך (אסתי היפהפייה) הפגינה אומץ, ולא רק הנחתה את הערב אלא הביעה נחרצות את עמדתה. מיטל להבי היא סמל האומץ. האמת – שגם לחולדאי היה לפני 8 שנים אומץ, והכל מתועד, והיום התבשרנו שלתיעוד הזה יש גם ערך משפטי לא מבוטל...

שמוליק גילור הוא אחד האמיצים הבולטים שם. הוא תושב קרית ספר, אורבני הכי מאה 21, מפיק הכנס ואדם שנתן את נשמתו למאבק לפארק בקרית ספר. הוא היה בעיניי היחיד מבין חברי הפאנל שהציג הכי נכון את עמדת התושבים : אין פשרות! אין פה על מה לעשות פשרה. הוא הוציא את המרצע מהשק. יש פה שטח ציבורי, ואם העירייה תטען שאין לשנות את ייעודו - צריך הרבה יותר כוח ממה שיש למנהל מקרקעי ישראל – כדי לחלוק על עמדתה. וגם אם באמת מאיזושהי סיבה חלמאית צריך לשלם על כך פיצויים הרי שעיריית תל אביב יכולה להרשות לעצמה !

אני מודה ומתוודה שעד היום בכנס התייחסתי למאבק הזה של קרית ספר כפרויקט "אורבניקה". היום אני כואב את המאבק הזה כתושב תל אביב, היום אני כואב את "הפילוסופיה התכנונית" שמתסמלת מן המאבק, היום אני מתעקש להישאר אופטימי ולהאמין שההתעוררות העירונית תתפשט, שיותר אנשים יהיו איכפתיים, ש"רוח הזמן" בתכנון תנשוב סוף סוף בתל אביב, שיהיה פארק בקרית ספר.