לונדון היא עיר מרתקת, קוסמופוליטית, מרגשת, גדולה, מגוונת ועוצמתית. יש בה אתרי תרבות ומוזיאונים מהטובים בעולם ויש בה פארקים קסומים. למבקרים הישראליים היא עשויה לתת צביטה קטנה נוסח חווה אלברשטיין. הטלוויזיה אולי מצוינת (לא ביררתי), אך בהחלט יש את המוזיקה שמובילה טרנדים בכל העולם, ה"אקסקיוזמי" של האנגלים שעושה חשק לחבק אותם (בנימוס), המגוון הכל כך גדול של ארכיטקטורה, תרבות, נוף אנושי, אוכל ובילויים. יש את הדשא של לונדון שהוא ירוק יותר (וסליחה על הבוטות – אבל אפילו הקקי של הציפורים ירוק יותר...), ואולי גם מזג האוויר הסגרירי, שגורם לנו ללבוש ג'קט כמעט כל השנה ולהתלבש בסטייל, במקום להחליף חולצה 3 פעמים ביום מרוב לחות.
אני מניח שיסכימו איתי תל אביביים שביקרו בלונדון, שיש משהו בעיר הזו שמזכיר מאוד את תל אביב, או שאם נהיה נאמנים לכרונולוגיה ולהיסטוריה – יש משהו בתל אביב שמאוד מזכיר את לונדון. לונדון העוצמתית דומה הרבה יותר לתל אביב ולערים אמריקאיות מאשר לערים אירופאיות כמו פריז, מדריד, מילאנו ואחרות. השוני העיקרי הוא באיזון בין המרחבים הציבוריים של העיר לבין הרחובות המסחריים והתחבורה.
כשאני עובר ברחוב קפלן בתל אביב לאורך שורה מכובדת של מוסדות ציבור, אני תמיד רוטן ביני לבין עצמי על הסגירות של מרחבים ומבנים אלו כלפי הרחוב. חומה גבוהה מפרידה בין חצר המבנה לבין הרחוב, שוללת מן ההולכים ושבים את הנראות של המקום והופכת את הרחוב למנוכר ולא מזמין. למען האמת, לא ציפיתי לראות את התופעה הזו במדדי ענק בלונדון. אולי זה הדימוי שהיה לי על לונדון, בכל זאת עיר אירופאית, שגרם לי לחשוב שאגיע לעיר שבה התרבות, הארכיטקטורה והולכי הרגל יהיו השולטים בכיפה. ובכן, זה ממש לא כך בלונדון.
לפני שנסעתי לפריס ולונדון, אמרה לי הגר, חברת אורבניקה, שהעולם נחלק לאוהבי פריז ואוהבי לונדון. אחרי ביקור בשתי הערים ניתן להבין את הדיכוטומיה המתבקשת. שתי ערים אלו הן כמעט ניגוד מוחלט. אם בפריז אפשר פשוט לשבת על ספסל מהודר ולמחוא כפיים ליצירת המופת האדריכלית – הרי שבלונדון יש יותר מדי "חורים שחורים" ומבנים מפלצתיים ואפורים שנותנים אפילו תחושת עולם שלישי. אם בפריז הכניסה למטרו מעלה חיוך בגלל העיצוב הרומנטי, הרי שבלונדון מערכת התחבורה התת קרקעית יעילה (הלוואי עלינו), אך קורסת תחת העומס. אם בפריז אפשר לקנות באגט ולשבת בכל פינה שתבחר בעיר, וליהנות ממראה של מונומנט או מבנה ציבור (או הנוף של העיר) הרי שבלונדון אם לא תשב בבית קפה או מסעדה (ותשלם) – לא תמצא מקום לשבת בכל העיר (אלא אם תיסע לפארק, וכאן אני מדבר על גינות ומרחבים בתוך המרקם העירוני ולא מחוצה לו). מצד שני בפריז אם אתה לא צרפתי אתה זר, בלונדון כולם "זרים", ולכן הקוסמופוליטיות של לונדון היא אולי הדגם הכי מושלם למיקס של אוכלוסיה מכל העולם, שכולם אמנם עברו "אמבוש" של הבירוקרטיה האנגלית, אך לא של תרבות הבית שלהם. כך נוצר בעיר הזו מיזוג בין אנשים, ולא היווצרות של קבוצות אוכלוסייה – כפי שקורה בפריז.
ה"טיוב" בלונדון,, פינות ישיבה ושלווה עירונית בפריז
אם הייתי יכול לבחור הבדל אחד מייצג ועיקרי בין לונדון לפריס אז הייתי אומר שבלונדון הצריכה גוברת על התרבות, ובפריז התרבות גוברת על הצריכה. בלונדון אי אפשר לעצור, אפילו לא מול הביג-בן, ולהתענג ממראות יפים, ארכיטקטורה ותחושת היסטוריה. צריך לקנות, לקנות ולקנות. להמשיך ללכת – כי אין ספסל אחד בכל רחוב אוקספורד, ולקנות, ולהמשיך עם הקניות ולשבת במסעדה – כי לא נמצא מקום רומנטי ונעים בעיר, ואם יש – גילו אותו כבר אלפים לפניך. בפריז, לעומת זאת – אפשר למצוא כל 5 דקות מקום נעים לשבת, מפלט משאון העיר.
תרבות הצריכה המוגזמת נמצאת בכל פינה בעיר, ולמרבה הצער, אפילו בכל פינת חמד. נדהמתי לגלות עד כמה הצריכה גוברת על התרבות: אפילו כנסיות בעיר נאנסות על ידי שווקים! אבל הדבר שצרם לי ביותר הוא הסגירות של מוסדות הציבור ואפילו של השטחים הציבוריים "הפתוחים". כיכרות העיר – כמו למשל כיכר הסוהו וכיכר ראסל מגודרות בשערים. לא רק שהגדרות יוצרות תחושה של "כניסה" למקום, במקום המשך טבעי של העיר, אלא שהן אפילו ננעלות עם רדת החושך, ומותירות את האלפים שעדיין נותרים באזור – להידחק בשוליים של הכיכר – ולקנות, כי אי אפשר לשבת בעיר. דמיינו שבשעה 20:00 בערב בקיץ, ו 18:00 בערב בחורף – נועלים לנו את כיכר רבין או את גן מאיר.. אני מניח שיש סיבה מאוד הגיונית לסגירות הזו של המרחבים הפתוחים בעיר – מיגור הפשע והדרה של חסרי דיור. אבל קשה שלא לתהות אם הפתרון של נעילת השטחים הציבוריים אינו קיצוני, ואם לא ניתן לחשוב ולתכנן פתרון יצירתי יותר.
פריז - אפשר לשבת אפילו בגשרים
(--- מבנה ציבור "תקוע" בין כבישים למסחר
אז נכון, לונדון היא עיר מרתקת, והדשא שלה ממש יותר ירוק, אבל הנה עוד דמיון גדול מאוד בינה לבין תל אביב : היא יותר מרתקת בגלל האוכלוסייה, פחות בגלל יופיה. ואם אפשר להתעקש על עוד קו דמיון – אז כמו לונדון, גם תל אביב מעודדת ומקדמת בצעדי ענק תרבות של צריכה וצריכה ועוד צריכה.