התופעה של התנגדות הציבור לשילוט העירוני מטעם תאגידים רב-לאומיים וחברות גדולות מתואר בהרחבה בספר No Logo מאת Naomi Klein. השלטים מתוארים שם כ"השתלטות" על המרחב הציבורי ו"פלישת" החברות הללו למרחב הציבורי. האם ניתן לפרסם בבתי ספר? האם ראוי לפרסם כל דבר? בכל מקום?
נחזור רגע לחוק האוסר על הפירסום בנתיבי איילון. המרחב העירוני הינו מרחב רווי בגירויים שונים ומגוונים. קולות, ריחות, צבעים ותנועה מגרים את החושים השונים. כ- 90% מהמידע המעובד על-ידי המוח הוא מידע ויזואלי. הרחוב העירוני המרכזי והמרחב הציבורי מכילים בתוכם שלטים ופרסומות בכמות גדולה. האיסור של תליית שלטים גדולים באיילון יתבטא בחיפוש של חברות הפירסום ומציאת מרחבי פרסום אחרים כדוגמת הרחוב העירוני. היות ואחד הנימוקים כנגד השלטים הוא סיכון בטיחותי בנהיגה, דווקא ברחוב העירוני הסיכון גובר שבעתיים. המרחב העירוני מארח לצד הרכב הפרטי גם הולכי רגל ורוכבי אופניים. דווקא ברחוב העירוני נמצאים ילדים רבים, הולכי רגל ורוכבי אופניים הנקראים תחבורה רכה אשר בינה לרכב הפרטי אינטראקציות רבות. התפרצות לכביש, גירויים ויזואליים רבים, שדה ראיה צר וחלוקת המרחב עם משתמשים רבים יוצרת מצבים מסוכנים מבחינה בטיחותית.
סוגיה אחרונה שאבקש להעלות היא דווקא האפשרות של שימוש בשלטי חוצות בצורה חיובית. השלטים הללו עשויים להגביר את הערנות של נהגים בשל תשומת הלב שהם יוצרים. אולי דווקא בדרכים בין-עירוניות, כאשר הנהיגה לעיתים ארוכה ומייגעת בשל חוסר גירויי, ראוי להציב שלט מפעם לפעם על-מנת ליצור עניין. אפשרות נוספת היא שילוט ופירסום בקנה מידה אנושי. בעבר, למיטב ידיעתי ואנא האירו עיניי, היו שלטי חוצות מצויירים. דבר זה מייצר תעסוקה, מעשיר את המגוון החזותי, מאפשר ביטוי אישי מסויים ומקדם אינטרסים מסחריים במקביל – WIN-WIN-WIN! ניתן אולי להגביל את גודל הלוגו או תכנים מסויימים... העולם הדימיוני שלנו הוא רק במרחק נגיעה.
אין ספק שנדרש עוד מחקר רב בנושא וראוי להקדיש לכך אמצעים בכדי להבין את התופעה ולבחון אותה. האם איסור פירסום גורף במיקום מסויים הוא אכן הפתרון? לאלוהים פתרונים.
פורסם במקור בבלוג'ון קטן כחול: על שלטי חוצות והשפעתם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה