פורים הגיע ואיתו שמחה גדולה. תל אביב התמלאה באנשים מחופשים, ילדים, צעירים, מבוגרים, כולם התהלכו בבן יהודה בין במה לבמה, ואלו שגרים בבן יהודה פשוט נשארו במרפסות ונהנו יותר מכולנו ממופע בצל. מי שביקר ברחוב בן יהודה ביום שישי זכה לחגיגת עד-לא-ידע ססגונית ומלאת תוכן. הרחוב הצבעוני הכיל מספר במות להופעות ילדים, להטוטנים והמון המון תחפושות, וגם...אבטחה מאוד כבדה.
מאז 1996 קשה שלא לחשוב על אירועי פורים כפוטנציאל לפיגוע אכזרי. אירוני שחג פורים נחגג כדי להזכיר לנו איך ניצל העם היהודי באימפריה הפרסית לשעבר, ובימים אלו אנו חוגגים תחת צל כבד של מי שחושב כנראה להיות האימפריה הפרסית הבאה – איראן. בעצם, זה סוג של ניצחון. ניצחון קטן על כל מי שחושב שאין לנו זכות להיות כאן. ניצחון שמשמעותו לצאת לרחובות, לחגוג, ליהנות, לשתות, להתחפש, לרקוד ולעשות כל מה שעושים בחג פורים. תל אביב עשתה זאת.
האבטחה הכבדה לא האפירה על שלל הצבעים וקולות השמחה. תל אביב לא עצרה למרות מלאות 40 יום לחיסולו של עימאד מורנייה (מי שמע עליו באמת לפני החיסול?...) והחגיגה בעיר הייתה אמיתית. נכון, היו חגי פורים טובים יותר, היו אירועי פורים ססגוניים יותר מזה השנה, אך ימים אלו לא היו כנראה קשים כמו השנה. פורים, למרבה האירוניה, רק מזכיר לנו בכל שנה כמה מסוכן ושברירי המצב פה, וכמה בקלות אנחנו עלולים לפול פה קורבן לעוד אסון אכזרי דמוי האסון שכמעט פקד אותנו אילולא אסתר המלכה, או האסון שכן פקד אותנו בפורים 1996 בדיזנגוף סנטר, ובפורים 1997 בקפה אפרופו ברחוב בן גוריון. מצד שני פורים – יותר מכל חג עברי אחר – מזכיר לנו גם כמה אנשים שמחים אנחנו, כמה אנחנו רוצים את הדברים הפשוטים והבסיסיים שכולם רוצים – לשמוח וליהנות, וכמה שאנחנו יודעים לעשות את זה אפילו כשהמצב קשה. מוזר להגיד זאת בתקופה בה אנחנו רגילים לחשוב על "הישראלי המכוער" - אך אין ספק, אחד הדברים היפים במדינה הזו זה אנחנו הישראלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה