מצעד הגאווה בתל אביב, 2009 - דעה

מצעד הגאווה התקיים השנה במסגרת "אירועי המאה" של תל אביב, והתיימר - לפי הפרסום והצהרות המנהלת - להיות בסימן ה"פי מאה".

בתקופתנו נראה שהקהילה ההומו-לסבית בתל אביב-יפו נמצאת בימי הזוהר שלה. מועדונים וברים פועלים בלי הפסקה, נפתח המרכז העירוני הגאה בגן מאיר, תחושת הקבלה נמצאת בכל הרחובות בעיר. לאט לאט, בצעדי צב, הקהילה מתקדמת לקראת הכרה לא רק חברתית, אלא גם משפטית. הדגש פה הוא על "לאט לאט" כי הדרך עוד ארוכה מאוד. ויחד עם זאת – תל אביב-יפו מובילה את ישראל באידיאולוגיה הליברלית, המקבלת (שזה הכי יהודי), זו שהכי מאמצת את "אהבת לרעך כמוך". ולפי כלל זה כל אדם חופשי לחיות את חייו בצורה מלאה, אלא אם כן הוא פוגע באדם או ברכוש.

אולם, ימי הזוהר של הקהילה אינם בבחינת מובן מאליו, וזה מעניינו של כל אחד מאיתנו, כי הקהילה ההומו-לסבית מהווה תמונת מראה לקידמה החברתית בישראל. הלוא רק לפני כשבועיים הותקפו שוב שני הומואים במרכז תל אביב, אחרי התקיפה החמורה הקודמת בפברואר 2008, על ידי כנופיית גברים עם אלות. אם היינו צריכים בכלל הוכחה שיש עדיין הומופוביות במדינה – אז הנה. אני אישית קיבלתי הוכחות גם ברכבת ובנסיעות באוטובוסים, בה בכל שנה סביב תקופה זו אני שומע את הנוסעים מנתחים את נקודת המבט שלהם על מצעד הגאווה. ועצוב יותר הוא שאני שומע זאת מפי אנשים צעירים יותר, אנשים שלא מגיעים מרחוק, סך הכל מהמטרופולין. אמירות הומופוביות רבות אני שומע בתחבורה הציבורית (כלי מצוין, אגב, להתרשמות מהלך הרוח בחברה), ובעיקר שמעתי אותן לפני כשנתיים סביב המהומה על מצעד הגאווה בירושלים – "למה דווקא בירושלים?"

וכאן אני מתחבר חזרה לאמירה שמצבה של הקהילה ההומו-לסבית היא מעניינה של כולנו. אמירות באוטובוס כמו "מדוע הקהילה צריכה לעשות מצעד כזה דווקא בירושלים?" הן הומופוביות גם אם לא במודעות (כי אומרים אותה גם לכאורה הרבה תומכי הקהילה או אפילו אנשי הקהילה עצמה). זו בדיוק הדוגמא לתודעה כוזבת שמשתרשת בנו כל כך עמוק. הרי המסר הסמוי בטענה זו הוא שיש משהו "טמא" בקהילה, שפוגע ברגשות האחר. יש בהן כניעה בלתי מתקבלת על הדעת לרגשות של מיעוט שבוחר באורח חיים שונה. כזה שגם אישה בג'ינס פוגעת ברגשותיו, וגם חניון שצריך לתת מענה בירושלים פוגע ברגשותיו. פתאום רגשותיו הפכו להיות מחוץ לבית – באופן כל כך שונה מהמסורת היהודית האמיתית. הטענה הזו היא שירושלים היא עיר דתייה וצריך לקדש אותה. ירושלים היא כבר לא בירת ישראל, היא לא מרכז רוחני ותרבותי של כל היהודים באשר הם (שלא לדבר על קבוצות דתיות אחרות), היא רק של יהודים דתיים קיצוניים.

אנחנו למדנו מהר מאוד בשנתיים שמאז אותו מצעד מקולל, שהקהילה ההומו-לסבית לא רק היא טמאה. גם "אישה החושפת את בטנה" היא "אות קלון, בושה וביזיון לעם היהודי". גם רקדניות קצת חשופות הן "זוהמה", גם נשים חילוניות שהולכות עם ג'ינס הן טמאות. גם חניון לטובת תיירים המגיעים לירושלים הוא "טומאה". כל החברה החילונית, בעצם, היא טמאה – והקהילה ההומו-לסבית רק מסמלת אותה. והאירוניה היא שאלו שהיא מסמלת אותם גם – עלולים להיות לא פחות הומופובים. חשוב מאוד שהחברה החילונית בישראל תראה את כל התמונה, ולא רק את הקהילה ההומו-לסבית: אנו טמאים לירושלים, טמאים לדת היהודית השלטת בישראל. אם נרצה לקחת בשבת את הילדים לטיול בעיר הבירה שלנו, לחוות יהדות, מורשת והיסטוריה – ונגיע עם רכב כי זו האופציה היחידה שלנו בשבת – אז אנחנו טמאים.

ראש העיר – מר חולדאי – עמד השנה באומץ מול אידיאולוגית החושך של מר אלי ישי, וביטא שוב את הערכים עליהם מבוססת תל אביב-יפו – סובלנות ופלורליזם. ההתבטאות שלו ראויה בעיניי להערכה. זה עוד צעד של אדם חשוב ובולט שאינו מזוהה עם הקהילה – אך תומך בה ובזכויותיה. החברה הישראלית כולה צריכה אנשים בולטים שמשקפים עמדות שונות לציבור שניזון מהתקשורת, ומראים שיש אמת אחרת מהמיושנות הדתית שאותה מייצגים אנשים בולטים אחרים שעטים על התקשורת.

הדת היהודית בישראל שינתה רבות מן היהדות המקורית. היא הולכת ומקצינה, ומדירה אותנו – כל הרבים שחולים על המסורת היהדות אבל גוססים מאורח החיים הדתי. היהדות הישראלית היא זו שגרמה להפרדת נשים וגברים בכותל המערבי, היא זו שפוגעת בחסרי אמצעים כשאומרת "לא" גורף לתחבורה ציבורית בשבת, היא אפילו זו שהפכה את האדמה לקדושה – במקום האדם. ההתנחלות מבוססת על ערך לכאורה יהודי, למרות שהתורה כלל אינה מצווה על היאחזות באדמה. הדת היהודית בישראל גורמת לחילוניים ולמסורתיים בינינו להרגיש בחוץ – וכך לבקר פחות בבית כנסת ולהתחבר פחות ופחות עם היהדות "המקובלת" ו"הלגיטימית".

ואיזו אלטרנטיבה יש לתושבים שהזהות היהודית חשובה להם? יש כמה, למשל - היהדות הרפורמית. זו שהתקדמה עם הזמן והתאימה עצמה לצרכים של היום ולתובנות של היום. במקום חברה קנאית, בדלנית ולא מודרנית של היהדות האורתודוקסית, היהדות הרפורמית מפתחת חברה בריאה, מתקדמת, אשר מחבקת את כל באיה, ואינה דוחקת לשוליים קבוצות מיעוט אלא חיה איתם בהרמוניה. מי שרוצה לשמור על אורח חיים חילוני אבל להתחבר לעולם היהדות, יכול למצוא שם את מקומו הרבה יותר טוב במקום להצטדק כל הזמן בפני היהדות המיושנת למה הוא עדיין נוסע בשבת.

ואם נחזור לקהילה הגאה – אז חברה שמגדירה עצמה חילונית לא יכולה להיות הומופובית בשם הדת. משכב זכר אינו מופיע בעשרת הדיברות – ויחד עם זאת הרבה אנשים מקבלים יותר בהבנה גניבה או אי שמירת שבת (שמופיעות בדיברות) מאשר משכב זכר. לא קצת צביעות? אם בן אדם חילוני לא שומר שבת, שלפחות לא ישתמש בתורה כהצדקה להומופוביות שלו. חילוני שגר בישראל צריך לרצות מאוד לקדם את רווחתה של הקהילה ההומו-לסבית בארץ, כי בכל מקום בו הקהילה זוכה לשוויון – החברה הופכת להיות גם סובלנית יותר, הרמונית יותר ומתקדמת יותר גם בשאר הדברים, שחלקם עשויים להיות קשורים אליו.

לא מופרך בכלל לחשוש שיום יבוא והחברה הישראלית תצטרך להתמודד עם זהותה הדתית של המדינה. במצב של המשך מגמות קיימות תתעצמנה כאן 2 קבוצות מנוגדות לגמרי – דתיים וחילוניים - כשהפער ביניהם הופך להיות מהותי. במצב של שינוי המגמה, הידברות עמוקה בין הצדדים ופשרות, עשויה להתפתח כאן חברה המכילה טווח של אורח חיים יהודי – שכל אחד יכול למצוא את עצמו בו, ושגם החילוניים אוהבים את המסורת חזרה ולא בורחים מהכפייה.

ובינתיים מה קורה בתל אביב-יפו? כמו הרבה דברים יפים וטובים בתל אביב-יפו – זה לא קורה בגלל התערבות מוסדית, אלא בגלל התושבים. זה נכון, ולא נתון בספק, שהתבטאות הנגד של חולדאי יש בה בשורה טובה לחברה שלנו, אבל בסופו של דבר מי שרקם את האווירה הליברלית בעיר, ואת החיבוק החם לקהילה ההומו-לסבית בעיר – הם תושבי תל אביב. אלו שחיים את "אהבת לרעך כמוך". תל אביב-יפו לא הייתה כה ליברלית אילולא התושבים שגרים בה היו הופכים את הפסוק הזה לנורמה יומיומית.

ועכשיו לגבי מצעד הגאווה עצמו, שקשה לי שלא לסקור אותו מנקודת מבט של מתכנן. כאמור בתחילת הכתבה, המצעד אמור היה להיות בסימן "פי מאה". לא ראיתי אפילו "פי שתיים". הייתה גם מטרה ברורה למשוך הפעם יותר תיירים מהעולם, ואז נשאלת השאלה מה במצעד הזה אמור למשוך תיירים שצעדו באמסטרדם, ברלין, לונדון ועוד? באמת מה?

אז למשל הייתה השנה תוספת משמעותית למסר החברתי, פרי יוזמה מבורכת של חבר המועצה יניב ויצמן – חתונת המאה. הזוגות החד מיניים שנישאו במסגרת "חתונת המאה" העבירו יפה את המסר החברתי כאן: זכותם של זוגות חד מיניים לקבל הכרה חברתית ומשפטית. אבל חתונת המאה שירתה מטרה חברתית (חיונית) ולא את המטרה התיירותית. מה בכל זאת אמור להשאיר את התיירים שהגיעו מלאי חוויות לספר בבית - חוץ מאשר איזה מדהימים התל-אביביים? בתיירות ידוע שהפרסום הכי טוב ליעדים תיירותיים הוא לא קמפיינים, לא טלויזיה ולא פוסטרים בסוכנויות נסיעות – אלא פרסום מפה לאוזן. מה יגיד התייר הגרמני שיחזור הביתה לחבריו? ימליץ להם להגיע בשנה הבאה למצעד דחוס וצפוף של חצי רחוב ועוד חצי רחוב שמסתיים בחום אימים בחוף הים? לטעמי הוא ימליץ רק אם הוא ממש התאהב בתל אביביים והפך להיות בעצמו לא אובייקטיבי (וזה קורה להרבה תיירים בתל אביב, והנה הוכחה בסרטון הזה שבו מדבר תייר מאוהב בישראלי על המצעד ). המצעד עצמו לא עומד בסטנדרטים של תיירים אירופאים, הוא רק חסר תחרות מהבחינה שהצועדים בו הם תל אביביים - ואין שני להם בשום עיר בעולם.

המסלול לא עונה לצרכים בסיסיים של נוחות, לא כל שכן לצרכים תיירותיים. תחילת האירוע בגן מאיר – הקטן מלהכיל את כל ההמון, גרם כבר בתחילת האירוע לצפיפות ודוחק – בתוספת החום. אנשים נאבקו על כל פיסת צל בגן. אחר כך צריך היה לצעוד על רחוב בוגרשוב – רחוב צר מאוד וחסר צל, ולקחת פתאום ימינה בבן יהודה. התוצאה היא – אלפי אנשים תקועים, לא מצליחים לזוז, חום של יוני, בלי צל, ובלי יכולת לתפוס את הצעדה כולה בזווית אחת כי יש פניה ימינה. ולסיום סיומת – מסיבה בחוף הים, כך שאם אתה לא בבגד ים אין לך מה לחפש שם, כי גם שם לא תמצא צל.

אז הנה הצעה לתכנון נכון יותר של מצעד כזה – שאמור למשוך תיירים – לחזור למסלול המקורי שהיה מושלם: להתחיל בכיכר רבין (שבה אפשר גם להעמיד את הדוכנים הרבים בצורה יותר סבירה), לצעוד באבן גבירול – ברחוב חשוב, שמעניק לכל אורכו אופציה של צל, שהוא במסלול ישר עם אופק, ובסוף לסיים בפארק הירקון – שמאפשר גם ל"לא אנשי ים" ליהנות מהאירוע.

איך תכנון יכול לשנות חוויה.